המוזיקליות של אילן פלד היא חלק בלתי נפרד מהגאונות הקומית שלו. מלהקת "ארבע" ב"ארץ נהדרת" דרך הפרודיה החמימה על הלהקות הצבאיות בשיא מבצע צוק איתן ("להקת חילות צה"ל"), הדמות של "דנית זמרת החתונות" בפרסומת לקורנפלקס ועד "טרילילי טרללה" – פלד לא רק התחפש לזמרות פה ושם, אלא הפגין ניצוצות של מי שההוויה המוזיקלית (שירה, פזמונאות וכמובן פרפורמנס) מפעילה אותו. האם זה מספיק עבור אלבום שלם תחת שמו? מתברר שהתשובה היא לא "כן" אלא "כן!!!!!!!!"
"רותי", שהופק (ולאור ריבוי הסגנונות נדרשה כאן מיומנות גבוהה) על ידי רועי דורון ונוהל אמנותית על ידי קוואמי (והאקלקטיות ניכרת היטב), הוא כל מה שאפשר לצפות מפלד, שזה בעצם לא לדעת אף פעם למה לצפות: לרגע הוא דיוות האוס ודיסקו שנשלפה מעמקי הקלאבים של שיקגו וניו-יורק, פתאום הוא סולן להקת מטאל, ברגע אחר הוא זמר חאפלות ערבי, ובשירים יפים כמו "מוזמביק" ו"ומה נשאר" (עם ברי סחרוף, שגם משתתף ב"פרחתנין" המשעשע) הוא מפגין חום ואינטימיות שלא כל כך פשוט למצוא בהומור שלו, שממנו בטח שלא חסר כאן. ב"ילד ז'", למשל, הוא רומז לאישיות ציבורית מוכרת ("למה שרה בכתה שאין חתונה/ כבר הזמנתי ת'דיג'יי/ אח שלך הוא צדיק/ הוא גם לארד ומדליק/ לא כמוך בטוויטר").
החגיגה הזאת הייתה יכולה להתקצר בכמה דקות (16 שירי האלבום נמתחים על פני קצת פחות משעה), אבל זה עדיין לא מנטרל את היותה, ובכן, חגיגה: מרעננת, מצחיקה, נוגעת ללב ובעיקר לא נענית לשום תכתיב או טרנד. כמו בכל דבר שעשה עד היום, אילן פלד הוא כוכב לכת, וברוב טובו מותר לנו לבקר שם. התוצאה היא הגרסה הטובה של "הוטל קליפורניה": אתה עושה צ'ק-אין ובשום פנים ואופן לא רוצה לעשות צ'ק-אאוט.
