הניסיון להיאבק בכמות הזרים בכדורגל הישראלי נידון לכישלון. מספרם ילך ויגדל, ולא בגלל שהמצדדים בו הם ראשי הקבוצות הגדולות והמתנגדים לו הם כוחות מוחלשים יותר. זה היגיון פשוט. הזר השביעי נחת ברגע שהותר הזר השישי, שנחת בעצמו ברגע שאושר החמישי, וכך הלאה, כל הדרך עד לזר הקדמון, מי שזה לא היה. זה כביש חד-סטרי. לבסוף תוסר המגבלה לחלוטין וביום מן הימים תופיע הקבוצה הישראלית הראשונה שבהרכבה יהיו 11 שחקנים זרים. השאלה היא לא "אם", אלא "מתי".
התשובה הנכונה היא שזה לא יכול לקרות מוקדם מדי. שיהיה אפילו מחר. השאלה שצריכה להישאל היא לא האם הגדלת מכסת הזרים שיפרה את הכדורגל הישראלי, אלא האם צמצומה יוביל לפיתוחו. האם יש מספיק כדורגלנים ישראלים כדי להוות רוב ב-14 קבוצות בליגה הראשונה? כן, כדורגל הוא ענף פופולרי ויש מספיק אנשים שמוכנים לשחק כדורגל לפרנסתם. האם יש מהם טובים מספיק כדי לבסס ולקיים את המוצר הטוב ביותר שהוא יכול להיות? זו כבר שאלה אחרת והתשובה עליה היא "לא" מהדהד.
האם הגדלת מכסת הזרים עומדת בסתירה לטובתו של הכדורגלן הישראלי הצעיר? לא בהכרח. הישגי השיא של הנבחרות הצעירות הושגו בזמן שלכל קבוצה בליגת העל מותר להחזיק מספר שיא של זרים. רובם המוחלט של שחקני נבחרת המונדיאליטו זכו לקרדיט בקבוצות הבוגרים. חלקם לא ניצלו את ההזדמנות, אחרים – דוגמת אלעד מדמון – הצליחו אפילו בלי שהיו בה. הדלת לא תיסגר על השחקן הישראלי – פוטנציאל המכירה העתידי שלו ושכרו הנמוך, בטח עם הסרת המגבלות, לעד יהפכו אותו למבוקש.
מקובל לראות בבעלי הקבוצות, במיוחד הגדולות, כרעים בסיפור. חשוב לזכור שראשי הקבוצות הקטנות, שלכאורה מערימים קשיים, וארגון השחקנים לא נלחמים את המלחמה הזאת מציונות. זה עקרון כלכלי פשוט: ככל שמותרים פחות זרים, כך גובר המנוף של הכדורגלן הישראלי על הכדורגל הישראלי. זה לא יותר מעוד מונופול. מה שלא טוב עם חלב וגבינות, לא טוב גם עם בלמים וחלוצים.
