כל מי שבחן בעיון את צילומי הלוויין של תקיפת מתקני הגרעין באיראן לא יכול שלא להרים גבה באשר להערכות הראשוניות של המודיעין האמריקאי שהתקיפה גרמה רק לעיכוב של מספר חדשים בתוכנית הגרעין - אם אכן זהו גוף מודיעין ממשי מאחורי ההערכה, ולא איזה פרשן עלום. הפער בין היקף הנזק הנראה לעין במכלול המתקנים הקריטיים של התוכנית, לא רק בנתנז, איספהאן ופורדו אלא בשורה שלמה וחיונית של מתקני מחקר ומעבדות, לא משאיר שום ספק: נהרס שם מערך של 20 שנה שייקח שנים והשקעות אסטרונומיות לבנות מחדש. וכל זה, במציאות שבה התוכנית הותקפה כבר בכוח, וכל ניסיון לחידושה חשוף עכשיו לתקיפה נוספת.
הערכות זהירות הן דבר חשוב, אבל מספר חודשים? על פניו, בלתי סביר. נכון הוא שבפורדו ונתנז לא היה לנו נשק שיכול לחדור לעומק הנדרש להשמדת המתקן, ולתקיפה האמריקאית - גם בתוצאותיה בשטח וגם בעצם הפעלתה - הייתה השפעה מכרעת. עם זאת, כשטראמפ עצר באוויר את התקיפה האחרונה באיראן, ייתכן מאוד שהציל בכך את משטר האייתוללות. ייתכן בהחלט שלעוצמת הפגיעה שתוכננה בתקיפה האחרונה היה אפקט שאותו המשטר לא היה מצליח לשרוד. היסטורית, זו עלולה להתברר כשגיאה טרגית.
מסופר על הנשיא וייצמן שסירב לקבל סוס במתנה, כיוון שזו "מתנה שאוכלת". אבל לפעמים אין ברירה - וטראמפ הוא מתנה כזו. עוזר מאוד ולוחץ מאוד. הבעיה היא שקשה יותר ויותר להבין את התופעה שמהווה הנשיא רב הכוח הזה. מצד אחד, האיש שקוף לחלוטין. כל הגיג לילה החולף בראשו מופיע מיד כפוסט ברשתות החברתיות. הראיונות שלו חפים לחלוטין מכל דף מסרים, הוא חושב בקול, והוא לא מפסיק לדבר. יועציו והבכירים סביבו אצים אחריו להסביר למה התכוון, כשבטון שלהם מתחיל להישמע הדהוד רחוק של צפון-קוריאה. בין השורות של הטקסטים ובשפת הגוף שלו, דומה שלפעמים משתלטות עליו הזיות של קיסר. את התנגדותו למיטוט משטר האייתוללות, בנימוק שהפלת משטרים גורמת לכאוס, אפשר לייחס אולי לחוסר הבנה יסודי של ההיסטוריה והפסיכולוגיה של החומייניזם. ואולי גם למחירי הנפט. אבל בעובדה שתקף ביום שפקע האולטימטום שהציב לאיראנים, ובהתפרצות הזעם על ישראל שעמדה להפר את מילתו לגבי הפסקת האש - קשה שלא לזהות משהו שקשור לאישיות לפחות כמו לשיקולי אינטרסים אמריקאיים. כך גם ההתבטאות שלו בעניין משפט נתניהו.
כדאי שנתכונן, ישראל עוד תעלה את חמתו בהמשך הדרך, וטראמפ איננו איש סבלני. הלחץ המבורך שלו לסיום המלחמה בעזה ושחרור החטופים, שהלוואי ויצלח, ילווה מיד בהסתערות לכיוון הסדר אזורי. סדר חדש במזרח התיכון באמצעות הרחבת הסכמי אברהם יכלול בהכרח גם "כוס תרעלה" לכמה משותפי הקואליציה, שאותה לא יהיו מוכנים לשתות. וזה כנראה מוביל לבחירות. ואחריהן, לא מן הנמנע, ייתכן לחץ אמריקאי אפילו באשר להרכב הקואליציה. פאקס אמריקנה כולל גם העלאת מס לקיסר, ואחרי פורדו ונתנז, לא מומלץ לומר לטראמפ "אנחנו לא רפובליקת בננות".
אסטרטגית לפחות - כמו בימים שלאחר מלחמת ששת הימים - אפשר לנשום לרווחה. הרסנו את מערך הגרעין של המפלצת השיעית, והחרבנו את טבעת האש שבנתה סביבנו. רק שאז זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא הוטלה בספק. היום לא בטוח שהיא כזאת יותר. בנוסף, חשבונית הענק הכלכלית שתגיש לנו המלחמה הארוכה והיקרה מאין כמוה, תונח על שולחן ממשלה חדלת אישים, המתקיימת על פרוטקשן. ושוב, כמו ב-1967, אותו צה"ל ואותו חיל אוויר שכשלו ב-7 באוקטובר, הם שהצילו לבסוף את ישראל מטבעת החנק. קודם כל משום שנבנו על איכות הישראלים, לא על איכות נבחריהם וממשלתם. וזו בעצם תקוותינו היחידה.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל האוויר וכמנכ"ל רפאל
מסופר על הנשיא וייצמן שסירב לקבל סוס במתנה, כיוון שזו "מתנה שאוכלת". אבל לפעמים אין ברירה - וטראמפ הוא מתנה כזו