אמנות או נמות / מבול ניתך השבוע בישראל, אך הוא לא היה עשוי מגשם ולא נפל מהשמיים: היה זה הרמטכ"ל שפער את פיו ושפך ברד של מחמאות על ראש הממשלה, במסגרת מפגש של בנימין נתניהו ושר הביטחון עם חברי פורום מטכ"ל. אבל מה שהקפיץ את האוזן בדברי רב-אלוף אייל זמיר היה האופן שבו הוא תיאר את החיבור בין "הניהוּג הזה, המדיני-אסטרטגי, עם החיבור הזה של העשייה הצבאית" בתור "מעשה אמנות". הוא אף חזר על הביטוי בסוף דבריו (כנראה גם מאגרי הדבש מוצו ואותו לא מזמינים מארה"ב). אף אלוף (במיל') תמיר הימן, ראש אמ"ן לשעבר שגויס לצורך המערכה באיראן, התראיין לכור מחצבתו בחדשות 12 ותיאר את פעולת צה"ל באיראן בתור "קונצרט מופלא".
מתברר שהמוזות לא שותקות בזמן שהתותחים רועמים והמטוסים מפציצים. להפך: שם אפשר למצוא אותן. מן הסתם, הרמטכ"ל והימן מתפעמים מהמפגש הקרוב עם מופעים של הרמוניה בין-אישית ויצירתיות מקצועית, ומלבישים עליהן מונחים המזוהים לרוב עם סרט יוצא דופן, שיר נוגע ללב, ספר שנחרת בזיכרון. מבחינתם, כך נשמע, אין בעיה לומר שגם "ואלס עם באשיר" וגם מלחמה מוצלחת (לשיטתם, חלק מהמומחים משוכנעים הרבה פחות) דרים תחת אותה קורת גג של "יצירת אמנות".
אם כך, מעניין אם בטהרן - להבדיל כל ההבדלות שמיד יפורטו - יש מי שמביט על ההרס והחורבן שנזרע ברחבי ישראל, בין השאר במקומות ובמתקנים שאסורים בפרסום הצנזורה (מה שמעוות לחלוטין את הדיון במלחמה ומחיריה) ומנסה לשווק זאת כ"מעשה אמנות" ו"קונצרט מופלא" של טילים בליסטיים. לא, אין כאן השוואה חלילה בין משטר פשיסטי ואנטישמי לבין מדינת ישראל, אלא ניסיון להבין מתי פעולה שעניינה הפעלת כוח ואלימות (גם אם מוצדקת) הופכת ל"אמנות", שמנוגדת במהותה לכוח ואלימות.
ובעיקר, במקום להיאחז ביופי האנושי כדי לרומם הנהגה שמסרבת לקחת אחריות על כישלונות, ידאג הרמטכ"ל שכל הסופרלטיבים האלה לא יחכו לכולנו בפינה: אחרת, בעתיד עוד נגלה בטעות שגם הישרדות הגרעין האיראני היא "מעשה אמנות" ו"קונצרט נפלא".
עינוי, דין / מעבר לפארסה המופרכת של התנהלות משפט נתניהו, באמת מסקרן לדעת מה עובר על הרכב השופטים במשפט ראש הממשלה. בכל זאת, אפילו הם עשויים בשר ודם, ונראה שבשלב זה (רק חמש שנים אחרי נאום המסכות ועוד 300 שנה עד לסיום החקירה הנגדית, אם בכלל) הם מבינים שמשהו כאן מופרע לחלוטין. לכן מעניין להרהר בשאלות יסוד.
למשל, איך הם מרגישים כשהם קמים בבוקר? הם נהנים מהעבודה שלהם ומהפירות שלה? מאמינים שבאופן התנהלותם הם תורמים לחיזוק מערכת המשפט ואמון הציבור? נרגשים לקראת עוד יום שבו אולי תגיע עוד בקשה לדחות שוב את החקירה הנגדית? מבסוטים לראות את ראש הממשלה מקפיץ את ראש המוסד וראש אמ"ן וראש אינדיאני ומי לא כדי להסביר שהכל בוער, ואז באחד מימי העדות הולך לבקר במכללה לשוטרים ובארגון "הצלה"?
מה מספרים לבני ובנות הזוג, לילדים ולנכדים על שבועות כאלה? "חשתי זכות גדולה לאשר עוד ביטול של שבוע דיונים במשפט, לרגע הזה חיכיתי מאז שהתחלתי לימודי משפטים"? יש להם לוח שנה שכתוב עליו בענק "עד מתי" למרות שאין שום משמעות לימים שחולפים? מה המחשבה הראשונה שעולה במוחם כשמודיעים להם על בקשה חדשה של עורכי הדין? ובאותו עניין, כמה קללות הם כבר מכירים ובכמה שפות? האם הם משתעשעים במחשבות אסורות (למשל להודיע שהכרעת הדין תינתן בסגנון אחד האתגרים ב"משחק הדיונון")? באיזה שלב מי מהם שקל להתקשר לאסתר חיות ולהגיד לה: "החוק בעניין הרכבת ממשלה בידי נאשם פלילים היה ברור, אין ספק שלבג"ץ לא באמת הייתה ברירה, אבל בחייאתתתתתתתת"?
תשובות, כך נראה, לא יתקבלו בשנים הקרובות. מצד שני, אם המשפט הזה נגרר ונמרח ונרמס, לפחות יש להם זמן לחשוב על זה.
צבועים, לא נמאסתם / ספק רב אם מישהו מאמין למצג הגירושים המגה-ידידותיים בין ח"כ גדי איזנקוט לח"כ בני גנץ. מרוב נופת צופים בהודעות הפרידה ההדדיות אפשר לדמיין שהם גם יחלקו משמורת על ח"כ איתן גינזבורג או משהו כזה.
מצד שני, מה כל כך רע בזה? נניח, רק לשם ההדגמה, שאיזנקוט מסתייג עמוקות מהריקנות של גנץ ואילו גנץ חושב שאיזנקוט סובל מזינוק לא בריא בכמות השתן בראש. נאמר שבין השניים שוררים לא רק "חילוקי דעות" אלא גם רגשות יותר עזים ועוינים. האם אין טעם בכך שהם לא ממהרים לשלוף סכינים וחרבות? כשהם יחזרו לשתף פעולה, בצורה כזאת או אחרת, זה לפחות ייראה הרבה פחות ציני ועלוב מבנימין נתניהו וגדעון סער, למשל.
ובכלל, עידן "כל האמת בפרצוף" בזירה הציבורית לא שווה הרבה, או בכלל, מאז שבכל מקרה אין הבטחה שלא ניתן להפר או השמצה שלא ניתן למסמס. גם ככה שכחנו את הערך המסוים (והמוגבל) שטמון עבור החברה בדו-פרצופיות מנומסת, השומרת על כבוד האדם ומשתדלת לא לשקר. או בקיצור: צבועים, לא נמאסתם!
בשלוש מילים / תגמור, דונלד, תגמור
משפט בשבוע: "ירי חי של צה"ל נגד יהודים הוא חציית קו אדום אסורה ומסוכנת" (השר בצלאל סמוטריץ' שב ומוכיח שהוא המתנה המושלמת עבור הטוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד)
המלצה: יער אלון / בגיל 75 החליט אלון אולארצ'יק שהמגירה שלו לא צריכה מנעול כל כך חזק: השבוע הוא העלה לשירותי הסטרימינג לא פחות מ־ 100 (!) קטעים ושירים שנאספו אצלו ולא ראו אור. זה לא עץ אלון אלא חתיכת יער, וממש נחמד ללכת בו לאיבוד
