הדר ואברהם עשו במצטבר כבר יותר מ-500 ימי מילואים. היא משרתת כפרמדיקית בשומרון, הוא לוחם בחטיבה 551. הם הורים לכרמל בת השש ואוריה בן הארבע, וכבר יצא שלא ראו אחד את השני במשך חודש שלם. "כשאני עולה על מדים הילדים כבר מתבאסים", משתפת רס"ר (מיל') הדר, "הם אומרים, 'אוי לא אמא, את שוב הולכת לצבא?' מצד אחד זה שובר את הלב, ומצד שני זאת הזדמנות להסביר להם שזאת זכות לשרת. שכאזרחים אנחנו יכולים להגן על המדינה, וגם הם כשיגדלו יוכלו לעשות את זה”.
בתור אמא לשני ילדים, להדר היה פטור ממילואים, אך היא בחרה לוותר עליו. "מתחשבים בי ביחידה, אחרת לא יכולתי להתייצב. יש גם המון ג'ינגולים, המון בייביסיטר וסבתות", היא אומרת ומספרת על המחסור בכוח האדם: "הכוחות בשטח הידלדלו עם הזמן. כפרמדיקית אני גם יודעת על המון לוחמים שנפצעו ולא יכולים לחזור לקרב. לא תמיד יש מי שיחליף אותם, חייבים כוחות נוספים. אני בעד גיוס שווה לכולם כולל כולם. צריך לפנות לחרדים לא רק כי חייבים, אלא כי הם חלק מהעם הזה. שיהיו יותר משמעותיים. ובמקביל, שצה"ל יידע לקלוט אותם כמו שצריך".
כמוהם יש עוד רבים, שממשיכים להתייצב בכל פעם שהם נקראים למרות המחירים האישיים, המשפחתיים, המקצועיים והכלכליים שהם משלמים. אבל הם לא רבים מספיק, וכשבממשלה מגבשים חוק גיוס חדש שמנציח את המצב שבו הנטל נשאר כולו על כתפיהם, הם קוראים: עד כאן.
4 צפייה בגלריה
הדר ואברהם, מודיעין | הורים לשני ילדים. הדר: כ־320 ימי מילואים | אברהם: למעלה מ־200 ימי מילואים
"ברגע שזה יהיה שוויוני, יהיה לי פחות משנה כמה ימי מילואים אני עושה", אומר דוד (32), לוחם בחטיבה 6. באזרחות הוא מהנדס בניין, אב לשתי בנות (4 ו-2), שכבר קיבל צו גיוס לסוף החודש, ל-90 ימים, שיתווספו ל-240 שהשלים עד כה. "נבין שכולנו באותה סירה, במקום שארגיש אזרח סוג ב'. עכשיו התחושה היא שאני רק מפסיד מהמילואים, כי זה היחס של המדינה כלפיי. אני תורם, אבל מפסיד כסף, לא מתקדם בקריירה, הבנות שלי נפגעות מזה ואשתי הפכה לחד-הורית, וכשאני חוזר אני צריך לטפל בנפש שלי כי נלחמתי מול חיזבאללה וכל יום שם זה סרט אחר תחת אש".
אחרי סבב המילואים בלבנון דוד לא הצליח לחזור לעבודה: "הייתי צריך הפסקה. התפטרתי כדי לטפל בעצמי. גויסתי מפרוץ המלחמה ועד פברואר, ואז שוב הוקפצתי, וכשחזרתי קצת לעבודה כבר קיבלתי את הצו הבא. שנתיים כמעט שלא הצלחתי להתקדם בעבודה ברמה האישית. כשיצאתי למילואים אשתי עוד הייתה בחופשת לידה, אבל כשנדרשה לחזור היא הבינה שזה בלתי אפשרי והחליטה להיות עצמאית. יש פה פגיעה כלכלית קשה".
לדבריו, "אם אתה מבקש מאזרח להקריב כל כך הרבה, אז מגיע לו הכל. אבל בסוף, אנחנו מיעוט קטן שעושה את זה. לצערי בגלל זה לאט-לאט אנשים פורשים. עצמאים לא שורדים, לחץ מהבית, נשים בדיכאון וילדים עם צרכים מיוחדים, כל אחד והסיפור שלו. אפשר להמשיך עם זה לנצח. או שתמות, או שתיפצע או שתיפגע נפשית. אנשים רוצים לעצור רגע לפני. מה זה עוזר להפסיק כשאתה כבר בפוסט-טראומה?"
רס"ר (מיל') ש', מנהל פרויקטים בתחום הבנייה שמשרת כלוחם ביחידה מיוחדת, הוא אב לילדים בני תשע ושש. "השאלות של הילדים עולות, בעיקר כשחברים נהרגים או נפצעים", הוא מספר, "התשובה שלי היא לתת הרבה חום ואהבה, להבטיח שאבא יחזור ולקוות שאעמוד במילה שלי". בחודש הבא הוא ייצא לסבב נוסף: "כשקוראים לנו אנחנו מגיעים, אלה הערכים עליהם התחנכנו. ועם זאת, אנחנו מרגישים את הקושי, לעזוב שוב את האישה והילדים, העסק והבית".
"הפספוס של אחינו החרדים הוא לא רק שהם לא מקלים על העומס שלנו", הוא מתייחס לאי-השוויון בנטל, "אלא שהם לא לוקחים חלק פעיל בתרומה למדינה, במשמעות של להיות יהודי בארץ ישראל. אני חושב שהמערכת הצה"לית לא השכילה לעשות את ההתאמות כדי לקלוט אותם. למשל, נער חרדי שלובש מדים מסכן את עצמו, פוגע בשידוך שלו ובקבלה החברתית והמשפחתית. צריך להכיר ולהפנים את התרבות של החברה החרדית, ולשקול אולי שירות על אזרחי".
רס"ן (מיל') דוידי בן ציון (39) הוא סגן ראש מועצה אזורית שומרון. הוא משרת בחטיבה 55, וכבר קיבל צו גיוס שייאלץ אותו להיפרד מאשתו ומשבעת ילדיו - הקטן רק בן חודשיים - במהלך החגים הקרובים. "יש לי שישה בנים, אני לא מוכן שכשהם יגדלו הם יהיו היחידים שיחזיקו את הדגל. תקראו לנו פראיירים, אבל תמיד נתייצב ונשרת, זה זורם לנו בדם. אבל זה כבר לא הוגן, גם בחגים האלו, כמו בשנה שעברה, הילדים יחגגו בלי אבא שלהם. בשבילם, אני חייב היום לצאת למאבק הזה, כדי שהם יתגייסו לצה"ל הם יראו מימין חילוני מתל-אביב ומשמאל חרדי מבני-ברק”.
הוא מוביל את ארגון "העם דורש גיוס", ושואף לחוק גיוס שיתגבש על פי שני סעיפים: "חוק שיביא להקלה מיידית בנטל המילואים ויוביל לשינוי לטווח הארוך. בשביל זה, חייבים לייצר סנקציות אפקטיביות. במידה וזה לא יקרה, לא יהיה חוק. כמו שיולי הבטיח: יהיה חוק טוב או שלא יהיה חוק, לא יהיה כאן בלוף".
