הדיווחים על אפשרות להסכם עם סוריה של אל-ג'ולאני מעלים תקוות לצד ספקות. מצד אחד, ברור שאת האפשרויות שנפתחו לישראל בעקבות התרסקות ציר הרשע צריך לדעת לממש בהסדרים מדיניים. שלום עם סוריה יהיה שינוי היסטורי במצבה האסטרטגי של ישראל, ואין מועד טוב לחתום על הסכם מאשר כשישראל בשיא עוצמתה ואילו סוריה היא צל של מה שהייתה. גם אין סיבה לחשוש מפני מה שמכונה "ג׳יאהדיסט בחליפה", מפני שגם תחת הסכם ישראל לא תוותר על יתרונה הצבאי ותמשיך לפקח מודיעינית על גבול הצפון. הסכם רק יקשה על אל-ג'ולאני להשתנות.
מצד שני, עולה השאלה מה אפשר לתת לו בתמורה, בהנחה שלא סביר לסגת מרמת הגולן. וגם מה הטעם לחתום עם מדינה שכרגע אין לה יותר מדי מה להציע, בוודאי לא טיולים בדמשק, שנחשבה לאחת היפות במרחב. ועדיין, מדיניות חכמה אמורה לחפש הזדמנויות ולא להסתגר בחששות.
אפשר לחשוב על המצב הנוכחי גם דרך פרשה היסטורית שנדחקה לשיפולי הזיכרון הציבורי. ב-1949, זמן קצר לאחר תום מלחמת העצמאות, כשמדינות ערב סירבו להכיר בישראל ונענו רק להסכמי הפסקת אש, דווקא סוריה הפתיעה בהצעה שהועברה לבן-גוריון באמצעות מתווכחים אמריקאים: דמשק תקלוט 300 אלף פליטים פלסטינים ובכך תפתור עבור ישראל את סוגיית הפליטים, ותהיה הראשונה לחתום הסכם שלום מלא עימה. בתמורה, דרשה סוריה שטח שיחבר אותה לכנרת, תיקוני גבול מסוימים, וסיוע כלכלי מהמערב.
למרות שההסכם יכול היה לפרוץ לישראל דרך להיחלץ ממעגל העויינות כלפיה, בן-גוריון היסס. הוא חשש שהשלטון של חוסייני זעים בסוריה, שעלה גם הוא במהפכה צבאית, אינו יציב דיו כדי לסמוך עליו - והודאג מכוחות אחרים בסוריה שהתנגדו להכרה בישראל. חרף הפיתוי להיפטר מבעיית הפליטים הפלסטינים, בן-גוריון גם חשש שהזיקה הסורית לכנרת תפגע בעתודות המים של ישראל. גם העובדה שזעים נמנע להציג את הצעתו ישירות הטרידה את "הזקן". בדיעבד, זו הייתה הצעת השלום הרצינית ביותר שישראל דחתה לאחר הקמתה, וייתכן שהיא יכולה היתה לשנות את פני המזרח התיכון.
עם זאת, בן-גוריון גם צדק. שלטון זעים נפל בהפיכה לאחר כחצי שנה בלבד, ואין לדעת אם ההסכם היה נשמר על ידי השלטון הבא. מאז ועד ימינו סוריה הייתה מעורבת במלחמות וחיכוכים צבאיים עם ישראל, וניסיונות להגיע להסכם בשלהי שנות התשעים עם אסד האב לא הבשילו.
הלקח מהצעת זעים בשנת 1949 הוא מורכב. ייתכן שיחס חיובי להצעתו מצד ישראל, ובתמיכת המערב, היה מייצב את שלטונו ומבסס את השלום; מצד שני, הספקות של בן-גוריון באשר לעתיד שלטונו הוכחו כנכונות. בכל מקרה, חשוב לזכור שהזדמנויות מדיניות אינן חוזרות על עצמן בקלות. ייתכן שהמקרה של אל-ג'ולאני, חרף ההסתייגויות המובנות, הוא עוד אפשרות היסטורית שטובה ממנה לא תחזור בקרוב.
האפשרות לשלום עם סוריה של אל-ג'ולאני, חרף ההסתייגויות המובנות, הוא אפשרות שטובה ממנה לא תחזור בקרוב
