בסוף שנות ה-80, כשעזריקם מילצ'ן ז"ל הודיע כי הפור נפל והכדורגל הישראלי פותח שעריו לזרים – התרגשנו וידענו שאנחנו ככל העמים. ציון דרך. שחקנים כמו פיטר קרגיל הג'מייקני וסלובודן דראפיץ' הסרבי, שניהם במכבי נתניה, תפסו את הכותרות הראשיות, כמו גם דיילי ואלדז, מלך השערים של בית"ר ת"א מפנמה.
עברנו הרבה מאז, שלושה עשורים וחצי, ועכשיו הגענו לעידן שמונת הזרים. הצעד נכון באופן עקרוני, אבל ישנה בעיה בתכלית: חוסר הפרופורציה בין הדרוש למצוי. אין סיכוי להביא כל כך הרבה זרים ברמה גבוהה לליגת העל. המילה הגדולה שגורמת לי להסס ולהתלהב פחות מזרם הזרים המוגבר היא "זילות". כשאתה מביא זרים בלי הבחנה, אתה כבר לא מתחזק בכוכבים, אלא מביא סתם עוד שחקן. זה היה נכון גם במתווה הזרים הקודם, ובטח ובטח שיהיה בלתי אפשרי למי שיהיה מוכן להשקיע סכום גדול בשמיניית שחקני חיזוק למצוא שמונה אסים.
ההשוואה התמידית לקפריסין יכולה להוות מדד: באי השכן הסירו את כל המגבלות, והקהל לא מוצא עם מי להזדהות בקבוצה, עדר זרים בינוני ברובו שמקשה לפתח התרגשות ביציעים. נכון שמבחינה מקצועית יש במהלך סיכוי לשיפור הרמה (בליגה, לא בנבחרת), אבל בסופו של דבר יש מעטים כמו קינגס קאנגווה או צ'ארון שרי. אם פעם כל זר היה אטרקציה והביא באמת בשורה חדשה לכדורגל שלנו, עכשיו חלק הארי נותר באלמוניותו, והנזק כפול: גם אין תוספת איכות, וגם האוהדים מתרחקים מהקבוצה שמלאה בשמות שמתחלפים בלי להשאיר חותם.
היו ימים שבהם התנועה הייתה נעצרת כאשר אלכסנדר אובארוב וג'ובאני רוסו עברו ברחוב, והמציאות הנוכחית היא שגם עכברי הכדורגל לא זוכרים מי בכלל משחק פה. כבר לא ביג-דיל להיות שחקן זר בישראל.
