ביום שלישי האחרון, ישראל שכחה להרף עין שהיא אומה במלחמת קיום אזורית. בעוד טראמפ, החות'ים, האיראנים, הרוסים והסורים המשיכו לספק כותרות הנוגעות ליחסי הכוח המשתנים בעידן התמורות שבו אנו מצויים, הישראלים הגיפו תריסים והתמקדו בנעשה בבית המשפט העליון.
יצחק עמית הוביל דיון סוער סביב השאלה הכבירה: האם ראש הממשלה בנימין נתניהו רשאי למנות את ראש השב"כ שהוא רוצה? שהיא למעשה השאלה: מי לכל הרוחות שולט במדינת ישראל?
1 צפייה בגלריה
(השופט עמית בבג"ץ זיני השבוע. הקורבן המרכזי של ההתחזקות שלו ושל היועמ"שית הוא דווקא האופוזיציה | צילום: אלכס קולומויסקי)
כלי התקשורת המרכזיים שלחו פושים ועידכנו ידיעות מתגלגלות על הנעשה בשדה הקרב המשפטי. ברגע אחד נגררו הורים שכולים מהיכל הצדק, ברגע אחר תהה השופט עמית האם "הממשלה היא להקת מעודדות של נתניהו", עקיצות, חידודים ודיאלוגים בין השופטים נותחו עד לזרא כדי להבין מה מערך הכוחות וההסכמות בקרב היושבים בדין.
ההתמקדות הזאת בנעשה בבית המשפט העליון איננה אסקפיזם, אלא התעוררות מתבקשת ומבורכת לעיסוק בחיים עצמם. אחרי הכל, ישראל הולכת ומתקרבת ליום שאחרי המלחמה, שבו הדאגה העליונה לשימור החיים - ליטרלי - תוחלף בדאגות רגילות.
על הנייר, אם היינו נכנסים למלחמה ה- זאת כמדינה רגילה, היינו צריכים לצאת ממנה לתור זהב: נורמליזציה עם מדינות ערב שתוביל לגל אופטימיות כלכלית ומדינית; יהודי העולם יחזרו להתעניין ברכישת נכסים ובעלייה ארצה; ועולם מתחמש עד צוואר יתחרה על הזמנת טכנולוגיה ישראלית שהוכיחה את עצמה בשמי טהרן.
אלא שישראל לא נכנסה למלחמה כמדינה רגילה, אלא התגלגלה אליה מתוך מלחמת אזרחים קרה שבמסגרתה ניסה צד אחד לתקן מציאות שנראתה לו בלתי מתקבלת על הדעת, על ידי העברת רפורמה משטרית שנראתה לצד השני כמתכון להפיכת ישראל למדינה שהוא לא יכול לחיות בה.
למעשה, הרפורמה המשפטית שהעלו על סדר היום נבחרי הציבור של הקואליציה, לא קירבה את הפתרון אלא הרחיקה אותו. הכווייה הציבורית, שנבעה מהאופן החובבני והאגרסיבי שבו נדחפו שינויים בשיטת המשטר, יצרה חוסר אמון כה עמוק בקרב חלקים בציבור הישראלי, עד כי האפשרות לשינוי ביחסי השלטון דרך שינוי חקיקה שמובילה הכנסת, הפכה בעצמה לצעד שהלגיטימציה שלו מוטלת בספק.
הכישלון הקולוסלי בהעברת הרפורמה נוצל עד תום על ידי שופטי העליון, שכירסמו גם במעט שעבר. הפסילה התקדימית של תיקון לחוק היסוד, שביטל את עילת הסבירות, פרצה את הגדר האחרונה בסמכות שניכס לעצמו בג"ץ. כעת, הגוף שביסס את המהפכה החוקתית כולה, על היכולת לפסול חוקים על בסיס קיומם של חוקי יסוד, הציב את עצמו מעליהם, והותיר את הכנסת משוללת כלים שבאמצעותם היא תוכל להסיג את המהפכה ולהחזיר לעצמה את יוקרתה ואת כוחה.
אלא שבעוד כוחם של נבחרי הציבור קוצץ וכבודם נרמס, העליונים איבדו את אמון הציבור. על פי מדד הדמוקרטיה נהנה בית המשפט העליון ב-2004 מאמון של 79 אחוזים מהציבור. 20 שנה מאוחר יותר, האמון הזה נחתך כמעט בחצי - ל-42 אחוזים. את הקונצנזוס הציבורי החם החליף בית המשפט העליון בעוצמה חסרת מעצורים.
הקורבן המרכזי של התחזקות בית המשפט אינו הממשלה, אלא דווקא האופוזיציה הפרלמנטרית. אחרי הכל, למה שמישהו ייטה להקשיב או לתמוך ביו"ר אופוזיציה חסר שיניים, שהכלי היחיד באמתחתו הוא אמנות הנאום, שעה שהיועצת המשפטית לממשלה ונשיא העליון יכולים במחי החלטה או פסיקה לעכב ואף להפוך על פניה מדיניות ממשלתית.
אט-אט הפכו מפלגות המרכז-שמאל לצל חיוור של האופוזיציה האמיתית, וכצל חיוור הן הפסיקו להוות חלופה שלטונית בת קיימא לקואליציה הלאומית, שהצטיירה בקרב הציבור הלאומי כבלם היחיד מפניה של מערכת משפטית חסרת רסן.
בחזרה לימינו אנו. בעוד האליטה הפוליטית והמשפטית מתעקשת לחזור למלחמות 6 באוקטובר, הציבור הישראלי שהתפכח מתוך האסון, ההתגייסות והניצחון שהושג בכוחות ובמאמץ משותפים, מעוניין למצוא דרך חדשה להיבנות מתוך קונצנזוס חדש המכיר בעליונות האינטרס הלאומי.
אלא שכל ניסיון לנהל ולהנהיג מדינה יחד יכפה עלינו בהכרח התמודדות עם גבולות הגזרה המטושטשים בין נבחרי הציבור למערכת המשפט החזקה ונטולת הרסן ביותר בעולם המערבי, שצפויה לדרוס כל גדר שתשים הרשות המחוקקת בפניה.
הדרך לחתוך את הקשר הגורדי הזה, לא עוברת במלחמת אזרחים, אלא בהחזרת המפתחות לבעל הבית, והעברת ההכרעה באשר לכללי המשחק החדשים למיליוני הכתפיים המהווות את בסיס הלגיטימציה של המדינה עצמה: העם.
למעשה, ישראל לא תהיה הדמוקרטיה המערבית הראשונה, שפנתה אל העם כדי להכריע בסוגיות משטריות. באיטליה המתאוששת ממלחמת העולם השנייה, הכריעו ב-1946 אזרחיה על ההפיכה ממונרכיה לרפובליקה. ההחלטה שהתקבלה ברוב של 54 אחוזים הובילה להגליית משפחת המלוכה, ולסיום עידן מלוכני של קרוב למאה שנה. בצרפת הצביעו ב-1958 ארבעה מכל חמישה משתתפים במשאל עם בעד חוקה חדשה בהובלת דה-גול, מייסד הרפובליקה החמישית. גם אירלנד, אוסטרליה ושווייץ, השתמשו בכלי לפתרון סוגיות הרות חשיבות.
נכון להיום, נבחרי הציבור הלאומי לא מגלים לכם שאין להם שום סיכוי להעביר בכוחותיהם שלהם שינוי במאזן הכוחות המשטרי. את התוכניות של אתמול הם מחליפים בהצהרות ריקות. כך למשל, בשלישי האחרון המדובר, ביקש השר קרעי להעביר בישיבת הממשלה שהתנהלה במקביל לדיון בבג"ץ הצהרה ולפיה "לא משנה מה יוחלט בקרקס האנטי-דמוקרטי בבג"ץ - האלוף זיני ימונה לראש השב"כ". אף שקרעי ניהל את הישיבה, סגן מזכיר הממשלה עצר אותו. הטענה: לא הגיוני להעביר הודעה כזו, שעה שמזכיר הממשלה טוען בבג"ץ באותו רגע ממש בעד המינוי.
נבחרי הציבור צריכים להחליף דיסקט ולשכוח מרקיחת שינויים מז'וריים בחדרי חדרים והעברתם באמצעות אצבעותיהם במליאה. בבחירות הקרובות הם צריכים להכין אותנו למעמד החגיגי שבו ניקח את גורלנו בידינו, ונכריע בשאלות של גבולות הכוח, מינוי שופטים, חוקי יסוד ומעמדם, זכות העתירה וניהול מחלוקות בין הרשויות. זו לא תהיה רפורמה שלהם, אלא שלנו, ואחרי שנכריע - איך שנכריע - נוכל להתקדם, לבנות ולנצל את עידן ההזדמנויות הפרוס לפנינו.
