יש רגע שבו הרדיקלי הופך לנורמלי. רגע שבו מה שנחשב שוליים הופך למרכז. התנועה הזו היא לרוב איטית, הדרגתית. ולפעמים היא מתרחשת במהירות, באבחה. פורעים יהודים שזוכים לשמות רומנטיים כמו "נוער הגבעות" נחשבו לאורך שנים שוליים סהרוריים ועשבים שוטים. לא כל נוער הגבעות הם פורעים, וזה דיוק חשוב, אבל הפורעים מגיעים מתוך אותו הנוער.
רבנים התחרו ביניהם בגינוי התופעה, הורים נחרדו מהרעיון שילדיהם ימצאו עצמם בסכנה מול אויב ערבי או לחלופין בסכנת הצטרפות לאלימות יהודית. שורה של תמורות ערכיות ופוליטיות שינתה את השיח מקצה לקצה. כבר לא נוער שוליים, אלא החלוצים החדשים. התושבים כבר לא מתריעים אלא מברכים, או לכל הפחות מבליגים.
מזמן כבר לא מדובר רק בנוער, אלא גם באנשים מבוגרים. ומעשי האלימות אינם נדירים, אלא מציאות תדירה. לרוב, היא כלל לא תגיע לכותרות. כל מי שגר ביהודה ושומרון יודע היטב שיש להישמר מאבנים של ערבים, אבל לא פחות מכך – מאבנים של יהודים שלא מכוונים מספיק טוב.
המרחב הפך למערב פרוע, שבו כל דאלים גבר. כל זאת בהעלמת עין או עידוד של ממש מצד הזרוע המדינית של אותה קבוצה: נציגי עוצמה יהודית והציונות הדתית בכנסת. השר סמוטריץ', שדרש ירי חי על כל זורק אבנים, הוא גם מי שטען שירי על יהודים זורקי אבנים לא יעלה על הדעת. השר בן גביר, עבריין מורשע בעצמו, הוא הפטרון הגדול של אותם צעירים.
העימות האלים השבוע בין הנערים לצה"ל הפך את המציאות לקשה לבליעה. מה שעובר בשתיקה מול פלסטינים, עורר זעם כשהופנה כלפי חיילי מילואים. בדמיון של הממשלה וחלק מבוחריה, אפשר לסמן קו דמיוני של אלימות ולעצור אותה בנקודה הנוחה. המתאימה. מעבר לכשל המוסרי, מדובר באסטרטגיה גרועה. אי-אפשר לשלוט באנרכיה.
חלק מרכזי בהאדרה של אותה קבוצה נעוץ בכך שמי שיעביר עליהם ביקורת מתוך הציונות הדתית – ישלם מחיר מיידי. ההתייחסויות הן תמיד זהירות, על קצות האצבעות. המחנכים, הרבנים או ההורים שיביעו עמדה נחרצת ייחשבו לחנפנים, למשתפי פעולה או לשונאי ההתיישבות. ודווקא בגלל זה לקול הפנימי, מתוך המרחב המתנחלי, יש ערך רב.
בכל סרלואי היא משוררת ואשת רוח שמלמדת תורה במסגרות שונות. אישה יראת שמיים שנולדה וחיה במרחב החרד"לי ורוב שנותיה העבירה ביישוב כוכב השחר שבמזרח בנימין.
סרלואי מתבוננת בתופעה הזו שנים. מכירה אותה היטב. וכותבת. כותבת את שמתרחש, את מה שלא מוכנים לומר בקול, את השיח הפנימי המוכר כל כך למי שבקיא בעולם הציוני-דתי. לעיתים לאמנות יש חירות גבוהה יותר מלמנהיגות חינוכית או פוליטית. אינני יודעת למה יתגבשו הכתבים החשובים שלה, אבל ברשותה, אני מביאה חלקים מהם כאן. ככה נראית אבולוציה של אנרכיה.
*
"אף אמא לא רוצה שהבן שלה יגיע לגבעות, אחת היא אם היא גרה בבית אל או גבעת-שמואל. היא רוצה שהוא ילמד, יעשה בגרויות, יתגלח. אבל היא מעדיפה שהוא יגיע לגבעות על פני שיסתובב עם נערים במרכז העיר, ישתה בירות ויתחיל עם בנות.
"הגבעות הן אקס-טריטוריה שיש לה מניעים רבים, אך אחד מהם הוא מרד מקודש: הנערים שמגיעים לשם לא רוצים פחות קודש מבית הוריהם אלא יותר – יותר צניעות, יותר קרבת ה׳, יותר ארץ ישראל. החינוך שלהם נקטע בדיוק במקום בו מתחילות השאלות להישאל. הם נשארים עם שילוב קטלני של הרואיות, אינדיבידואליזם ואנטי-ממסדיות.
"מישהי סיפרה לי כמה נלחמה כדי שבנה לא יגיע לגבעות. היום היא אוספת כסף עבור 'החלוצים'. הדיבור על נוער הגבעות עבר מגינוי שקט לתמיכה גלויה. בשיח ביישוב הם הפכו מבלאדים, נערים פורעי חוק שהפריעו מאוד לסדר הציבורי וגורמים חינוכיים ניסו לעבוד איתם ואף לסלקם, לכוח משיכה עז לנוער ומי שזוכים להצדקה מצד ההורים.
"התנועה הסוציולוגית הקטנה היא עדות לשבר תרבותי עמוק בו מצוי הציבור החרד״לי. הוא נתון באנרגיה דתית גאולית חזקה, היונקת מבית המדרש של הרב קוק וממשבר אמון מול המדינה ומוסדותיה אחרי ההתנתקות. הממלכתיות – האמונה שהמדינה חשובה מהרצון הדתי – נגרסה תחת הטרקטורים שהחריבו את גוש קטיף ויותר מכך את עמונה. אי-אפשר לדבר על תופעת הגבעות בלי לדבר על חוסר האמון העמוק במערכת המשפט ובמוסדות המדינה. ביסודו תפיסה שלמרות שהצדק איתנו, המערכת כולה נגדנו. שבכל מצב לא ייעשה דין צדק, שאנו ציבור המגשים בפועל את הציונות - ונרדף על לא עוול בכפו.
"בניגוד למה שניתן לחשוב, רבנים נגררים אחרי נוער הגבעות ולא ההפך. בכוכב השחר, יישוב ממלכתי וממסדי מאוד, ניסו במשך שנים להיפטר מהם. ניסו בטוב, ניסו פחות בטוב. הבלאדים אמרו שהם נטועים באדמה ולא יעזבו אותה, ולא יקשיבו ליישוב כי הם ציונים. את רכז הנוער האשימו שהוא סוכן שב״כ. הם נשארו, היישוב התכופף.
"רב היישוב ניסה בכל מאודו למצוא מסילה לליבם. כדי להתקבל עליהם היה עליו לשנות את טעמו. הוא החל לדבר עליהם כחלוצים, נוער מתוק, מיישב הארץ; כשפרעו חוק הוא הוכיח בלשון רכה. וכך, העדינות החינוכית והניסיון לחנוך לנער לפי דרכו הופכים את המנהיג למונהג.
"בתוך שיח פנימי שבפנימי, הנע בין עיתון 'בשבע' ל'עולם קטן', היחס לאלימות הנוער נע בין התעלמות ממוסדת, מענה של 'כן, אבל' ואצל מעטים - הסכמה בקול או בשתיקה.
״'כן, אבל'. כן, ברור שאסור ליידות אבנים על חיילים, אבל החיילים לא עושים כלום כשמיידים אבנים עלינו. הם צריכים הדרכה, לא מאסר בשב״כ. בעצם הם צודקים, כי הם מזיזים את החזית מגבול היישוב למרחק של עשרות קילומטרים לתוך הבקעה. הם מיישבי הארץ בעוד שהמדינה כולה – מערכת המשפט, הצבא ובוודאי השב״כ זוממים נגדנו. והרי כל המטרה שלהם היא להכשיר את הסכמי אוסלו הבאים!
"השיח הגרוע ביותר בתוך תיבת התהודה הוא שיח השקר של המצדיקים המיידיים. אלה היכולים להוציא הודעה מיד בצאת שלושה כוכבים שוודאי נכתבה בשבת, שיענו לשיחות ויצלמו סרטונים מגמתיים בשבת קודש, שיפתחו במתקפה מתוזמרת היטב על הצבא והמשטרה. אלה המסוכנים ביותר, שמייצרים חדשות של שקרים, נועצים חרב בלב הציבור, שכבר אינו יודע אמת ושקר אלא רק חוסר אמון, וכגודל הפשעים עליהם הם מחפים, הם מטילים רפש בממסד".
*
"זורע רוח יקצור סופה" כתב הנביא הושע, ונבואתו הופכת לממש. כישלון ההנהגה המתנחלית הוא כאין וכאפס אל מול כישלונה של המדינה. המוסדות שהיו אמורים לעמוד בפרץ הם בראש ובראשונה מערכת אכיפת החוק, הצבא ומערכות החינוך והרווחה. בעולם אין ואקום. היכן שהמדינה נעלמה, יגיעו אחרים ויקבעו את המדיניות בשטח. את המחיר ישלמו ערבים ויהודים, אזרחים וחיילים.
