אחת התוצאות הכלכליות המיידיות של מלחמות ישראל הייתה הפיחות בשער השקל. בתחילת אפריל קפץ הדולר ל-3.81 שקלים, בניגוד למגמה העולמית של היחלשות המטבע האמריקאי. פיחות השקל השפיע על מיקומה של ישראל במדרג המדינות החברות ב-OECD לפי יוקר המחיה: ירדנו מהשלישייה המובילה של המדינות היקרות ביותר, לצידן של נורווגיה ושווייץ, למקום יותר סביר באמצע הטבלה. בחמשת השבועות האחרונים התהפך הגלגל וישראל דוהרת מחדש לתואר המפוקפק של מדינת-שיא ביוקר המחיה. זו תוצאה ישירה של ייסוף השקל, שהתייקר מול הדולר ביותר מ-10% ומול היורו ב-8%.
כשהשקל יקר, כל סל הצריכה השקלי מתייקר, בתרגום לדולרים וליורו. אפשר להדגים את השינוי בבננות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחיר קילוגרם בננות לא השתנה בין תחילת אפריל לתחילת יולי, כ-12 שקל. אבל בתרגום לדולרים הבננות התייקרו בשיעור חד, מ-3.25 דולר לקילו ל-3.60 דולר לקילו, בכ-10%. בחישוב ביורו ההתייקרות קצת יותר מתונה, כ-8%. עדיין די מסחררת.
מנגד, ייסוף השקל מוזיל בשבילנו כל דבר שמחירו נקוב בדולרים: נסיעות לחו"ל, מניות הנסחרות בבורסות זרות, תשומות ייצור, דלקים וחומרי גלם מיובאים וקניות באתרי אינטרנט. ובהגיעו לאירופה ולאמריקה, התייר הישראלי יכול כעת לחזור לתחביבו, שופינג מסיבי. עד הפיחות הבא, או עד המלחמה הבאה.
צמיחה היא המסר
"ברגע שממשל טראמפ הסיר את המגבלות על מכירת נשק לישראל, צה"ל התנפל על שוק האמל"ח האמריקאי. נפרצו המגבלות התקציביות על הצבא", אומר לי בכעס בכיר באוצר. "קונה כמעט בלי חשבון – כאילו לא השתנתה מפת האיומים על ישראל", הוא מדגיש. לדבריו, "הצבא הסורי חדל להתקיים, האיום הרקטי של חיזבאללה חוסל ברובו, לחמאס נסתמו מקורות הנשק והכסף, ואיראן פצועה וחבולה הרבה יותר ממה שהציבור יודע".
המסקנה של בכיר האוצר: "על צה"ל להתכנס בחזרה למסגרת תקציב הביטחון ל-2025 כפי שאושרה לו בכנסת. זו מסגרת מאוד אדיבה. להפסיק מיד את החריגות הפיראטיות העלולות להסתכם בעשרות מיליארדי שקלים".
אבל המערכות בעזה ובאיראן עלו הון ודיללו את מלאי אמצעי הלחימה החיוניים כמו מיירטים ופצצות.
"אנחנו מבינים את הצורך לחדש את המלאי, אבל לא בלי חשבון ולא בלי תכנון רב-שנתי ולא בלי חקיקה תקציבית. צה"ל לא יכול להעמיד את החשבות הכללית באוצר בפני עובדות מוגמרות ולבקש חתימות ואישורים בדיעבד. על הממשלה ובמיוחד על ראש הממשלה להפסיק את מרוץ החימוש הבלתי מרוסן ולהשיב את הסדר התקציבי ואת סדר העדיפויות הלאומי על כנם".
"הניצחונות של צה"ל", מסכם הבכיר, "סללו את הדרך לצמצום עתידי בתקציבי הביטחון, להסטת משאבים לתקציבים אזרחיים ולהפחתה הדרגתית ביחס שבין החוב הציבורי לתוצר המקומי. ישראל מנצחת במלחמותיה משום שהצבא נשען על משק איתן, עוצמתי וצומח. לכן המדיניות התקציבית הלאומית חייבת להתמקד בהחזרת המשק למסלול של צמיחה מהירה. לסיים את הלחימה ולהאיץ את ההשקעות הציבוריות בתשתיות קריטיות, לתמרץ עלייה בפריון העבודה והייצור, להגן על הישגי מגזר הטכנולוגיה והידע, לעודד יזמות על ידי מערכת מיסוי מתאימה ולטפח כוח עבודה איכותי, במיוחד בקרב החרדים והערבים. זו המשימה של ישראל בשנים הקרובות, בה"א הידיעה".
האם נתניהו שותף לתפיסה זו או שמא הוא רואה את עצמו אימפרטור בראש אימפריה ישראלית השולטת צבאית – בעלות כלכלית מתמשכת כבדה – במחוזות מחוץ לגבולותיה המוכרים, כפי ששלטה האימפריה הרומית עד קריסתה המוחלטת? נדע בקרוב.
על צד שמאל
המלצות המדיניות הכלכלית של הדרג המקצועי באוצר, בבנק ישראל ובקהיליית הכלכלנים רובה ככולה מתכתבות עם ספר חדש של שני פרשנים אמריקאים ידועים שטיפס במהירות לראש רבי-המכר. המחברים הם עזרא קליין ודרק תומפסון ושם הספר הוא "שפע" (Abundance). עיקרו ביקורת גורפת על העמדות המסורתיות של השמאל הפרוגרסיבי האמריקאי בסוגיות של כלכלה פוליטית. השמאל הזה, טוענים המחברים, ממוקד בחלוקה מחדש של התפוקה הלאומית באמצעות מסים ותמיכות ומזניח את "צד ההיצע" של הכלכלה, לאמור את הצמיחה וההרחבה של התוצר המקומי.
לדעתם, זו טעות היסטורית: "צמיחה כלכלית אינה תוספת מאותו דבר למשק ולחברה אלא שינוי מהותי של המצב הקיים באמצעות חדשנות ויצירתיות", הם כותבים ומדגישים: "כל ההבדל בין כלכלה צומחת ללא צומחת הוא שהצמיחה מייצרת עתיד שונה, ואפילו שונה בתכלית מההווה. עתיד של שפע שיושג על ידי המצאת דברים שלא חשבנו ולא חלמנו עליהם. האם חלמנו, למשל, על מציאות שבה ילד בן 12 יכול לנהל שיחת וידיאו עם חברו ביבשת אחרת בעלות שקרובה לאפס?"
ובכל זאת, על אף ההישגים, כותבים קליין ותומפסון כי בעשורים האחרונים מורגשת בארה"ב האטה בקצב גידול הפריון ובחדשנות פורצת דרך, וזאת בגלל כשלי שוק (פחות מדי תחרות וטעויות בתמחור) וכשלי ממשל (יותר מדי רגולציה ומעורבות בניהול עסקים).
הקיבעון של השמאל על חלוקה במקום צמיחה, מזהירים השניים, הוליד את התמיכה הכמעט אוטומטית שלו בעוד ועוד מנגנונים של רגולציה ובירוקרטיה. הדוגמה האקטואלית: חקיקה אקולוגית מחמירה שבמשך עשורים בלמה וחנקה בנייה חדשה וזולה בקליפורניה, עד שבוטלה ברובה בשבוע שעבר על ידי מושל דמוקרטי. השמאל זועם, התושבים מרוצים.
הנה אפוא המסר של "שפע": על מפלגות השמאל הדמוקרטי להציג לציבור הבוחרים את תוכניותיהן לעתיד של שפע כלכלי גדול יותר ולא רק שוויוני ומכליל יותר. להאיץ את ההשקעות בתשתיות אנרגיה, תקשורת, תחבורה והשכלה טכנולוגית, כי אלו תחומים שאי-אפשר להשאיר לכוחות השוק החופשי בלבד. יש בהם תועלת לאומית-חברתית עצומה שרק מדינה יכולה לקחת בחשבון. "אבל אנחנו בשמאל הדמוקרטי", קובלים קליין ותומפסון, "איבדנו את האמונה ביכולתנו לחולל עתיד טוב יותר".
רוביני נגד איראן
לפרופ' נוריאל רוביני יצא מוניטין של כלכלן חוזה שחורות. המוניטין שגוי: רוביני, יהודי אמריקאי יליד טורקיה ממוצא איראני שכיהן במועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ביל קלינטון, עבד בקרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וכפרופסור לכלכלה באוניברסיטת ניו-יורק NYU. הוא אמנם מתנסח בחריפות, אך לאו דווקא בפסימיות. בהחלט לא: אפילו מבקריו החריפים רואים בו כלכלן מעמיק ונטול דעות קדומות, בעל ידע עובדתי עצום וכושר ניתוח יוצא מהכלל. כשטראמפ הושבע בשנית לנשיא ארה"ב, קטל רוביני את תוכניותיו הכלכליות וזכה לטפיחות עידוד רבות מפי כלכלנים, פרשנים ומדעני מדינה ליברלים.
הכל השתנה בשבוע שעבר כאשר רוביני פירסם באתר "פרוז'קט סינדיקייט" היוקרתי (והשמאלי) מאמר על כך ש"איראן צועדת לקראת קריסת המשטר". במאמרו מעז רוביני לא רק להצדיק את ההיגיון האסטרטגי של המתקפה על מתקני הגרעין אלא גם לקבוע: המשטר באיראן מוחלש, מובס ו"צפוי לקרוס בחודשים הקרובים". "המשטר הזה", הוא מפרט, "הביא חורבן כלכלי על איראן. ב-1990 היה התוצר לנפש שם כמעט שווה לתוצר לנפש בישראל – היום התוצר בישראל גבוה פי 15 מאיראן. האיראנים ניצבים מול אינפלציה מזנקת, עוני המוני ואפילו רעב לא בגלל הסנקציות של המערב אלא בגלל מדיניות חסרת ההיגיון של שליטי המדינה שיכלה להיות יותר עשירה מנסיכויות הנפט אבל היא קרובה לפשיטת רגל. זו תוצאה של שחיתות, בורות והרפתקנות גרעינית של המנהיגים שגרמה לעם האיראני הפסד הכנסות מנפט וגז במאות מיליארדי דולרים. התמנון האיראני צריך להיות מוחלף במשטר רציונלי השואף להשתלב בקהילייה הבינלאומית". למאמרו יוצא הדופן של פרופ' רוביני נלוות כ-200 תגובות, רובן שליליות. וכך, במחי מאמר אחד הוא איבד את מעמדו בקרב האינטלקטואלים המערביים, שאצלם העולם מתחלק למחנה הטובים שאליו שייכים כל מתנגדי ארה"ב, ולמחנה הרעים שאליו שייך שאר האנושות. אין אמצע.
