אין כמו תחילת החופש הגדול כדי להוסיף קיסם למדורת החרדה הטלוויזיונית מפני החיים הסודיים של בני הנוער, בחסות המהפכה הטכנולוגית. כבר כמה שנים שמדובר באחד הטרנדים הבולטים על המסך הישראלי: גם מתוך הבנה שהנושא אכן מטריד הורים וגם בזכות החלום לשכפל את ההצלחה של "אופוריה".
"איננה", סדרה שיצרו יאיר שגיא וישי אוריין, תוקפת את הז'אנר מהזווית הדיסטופית למחצה, כמו שילוב בין "מראה שחורה" ל"בלקספייס": מתברר כי ההתמכרות של צעירים וצעירות לסמארטפונים הייתה הכסף הקטן, כי עכשיו כולם משתמשים ב"וייראלז", עדשות מגע עם חיבור לרשת ויכולות גבוהות בתחום המציאות הרבודה. כמו בכל הפיתוחים המתקדמים למיניהם, ניתן למצוא בזה תועלת רבה (למשל בטכניקות לימוד חדשניות) ומאידך שטויות ואיומים ללא סוף.
על הרקע הזה צומחת תופעה מטרידה, שראשיתה במוות הטרגי של נערה בשם נויה (נועה קירל) וזינוק לא מוסבר באשפוזים פסיכיאטריים של נערות ונערים. סימני השאלה לא מניחים למספר אנשים שנקלעו לסיטואציה: אבנר (מוריס כהן), קצין בכיר במיל' ואבא של נויה, יוצא לחקור מה קרה לבתו לפני שרגשות האשם יחסלו אותו. דריה (יובל לבקובסקי), משפיענית וחברה של נויה, מצטרפת אליו למרות שהיחסים ביניהן היו מורכבים וסוערים. אשתו רויטל (קרן ברגר) לא נסחפת כמו בעלה לתאוריות כאלה ואחרות, אבל מתחילה לחשוד שמשהו לא תקין במוצר המבריק שהיא משווקת בשם "כיתה חכמה". גם חוקר המשטרה עמית (דניאל אסייג) נשאב למחילת הארנב בגלל תיק התאבדות שלא מתיישב לו.
אלא שארבעת הפרקים (מתוך שמונה) שנשלחו לצפייה מתפקדים כהתקף פניקה ארוך מדי, במסווה של עלילת מתח סבירה ודרמה אנושית שטוחה. גם אם יש ברעיון מידה נאה של מקוריות והבימוי האסתטי של אילן עבודי מיטיב לשקף את הפער בין המציאות הממשית והווירטואלית, קשה לומר שהתסריט לופת במיוחד או שהדמויות חודרות עמוק ללב: כהן אמנם אבהי וחם כהרגלו וגם לבקובסקי יחסית משכנעת, אבל אסייג לא מצטיין במעבר מהקומדיה לדרמה ואילו קירל, ובכן, גורמת לליהוק של רוני דלומי ב"אופוריה" המקורית להיראות כמו הברקה.
ומעל הכל, "איננה" אמנם מתרחשת בישראל ודוברת ישראלית שוטפת, אבל נעדרת קונטקסט ישראלי: רק בחמש השנים האחרונות, מלבד הקורונה הגלובלית, הנוער המקומי מתמודד עם מלחמות, פינויים, מצור תעופתי, בתים הרוסים ולילות שלמים במקלטים. אלו חוויות עוצמתיות ומערערות, ודאי כשבהמשך ממתין השירות הצבאי, שהפוטנציאל הקטלני והטראומטי שלו הוכפל ושולש. גם בעבר, בשנות האינתיפאדות והסבבים, לא היה פשוט להיות כאן ילד, כמאמר השיר. "איננה" מנותקת מהמציאות הזאת. לכן גם היא, כמו עדשות המגע האימתניות, אינה יותר מהסחת דעת מפני הסכנות שמעצבות את הנוער כבר עשורים שלמים, אבל עליהן כמעט שלא מדברים.
