עומדים מאחורי חלון של אחד הבתים בקסבה של חאן יונס. העיניים הירוקות של סא"ל י', מפקד גדוד נחשון של חטיבת כפיר, משוטטות במרחב הצפוף שמולו. החלון של י' שונה לגמרי מחלון ההזדמנויות המדיני שהולך ונפתח עכשיו מחוץ לעזה. זה חלון הרבה יותר צר וסיזיפי: רק המציאות של חאן יונס נשקפת ממנו, וקו האופק היחיד הוא קו ההתקדמות של הכוחות.
בחוץ חורבן. בחוץ קולות נפץ. בחוץ באגרים שמפילים שלדי מבנים. אני מסתכל בצילום שסא"ל י' תיעד לפני שהכוחות שלו פעלו פה, כלומר אתמול בבוקר. הייתה שכונה. מבנים עמדו. עכשיו הכול בטון וגלי אבנים. קודם הזכרתי את טענת הדשדוש שמעלים פוליטיקאים ששים אלי קרב והאשמות. "נו, תגיד לי אתה, זה נראה לך כמו דשדוש?", י' שואל.
"המרחב פה", הוא ממשיך, "לא דומה לשום מקום אחר בעולם. בצפיפות, בביצורים, במנהרות. אני מנצל כל דקה שיש לי לפרק עוד ועוד ועוד מערכים. אף אחד פה לא יוציא עלה זית כשנצא החוצה". פיצוץ עז נשמע. שתי פטריות עשן מטפסות לשמיים הריקים והאפוקליפטיים שמולנו, ואז שוקעות לאיטן כאבק, חומר הגלם היחיד שיש פה בשפע.
הוא מברוכין שבשומרון, אב לשלוש בנות. קודם, ממש כשנפגשנו, עברנו על התעודה של ש', הגדולה שלו שסיימה כיתה א'. 'הינך משקיעה, הינך שולטת', כאלה. "הכול סמיילי מחייך", האבא היה סמיילי גאה.
עם בת השנה וחצי, הקטנה שלו שנולדה בזמן המלחמה, ההיכרות שלו פחות מעמיקה. שלום-שלום כזה. "פגשתי אותה כמה פעמים", הוא צוחק, ואז מוסיף שהוא לא פה כדי להתמסכן. את השנה הנוכחית הוא לא היה מחליף באף אחת מ-35 שנות חייו.
"אני דלוק", הוא אומר, "מוטרף. זו מלחמה של טובים ברעים, ואני בקצה שלה. כשאני נרדם לשעתיים בלילה יש לי משמעות שאין כמוה. שנים סיפרו לנו - סבא, סבתא, שואה, ששת הימים, יום כיפור. חיילים תמיד שאלו מתי תורנו. עכשיו תורנו. אנחנו חוליה מרכזית בשרשרת. אני מסתכל אחורה על השנה הזו, ומבחינתי עשיתי את שלי בעולם הזה. היסטוריה".
"מה קרה? מה זה שנתיים?"
מסתובבים בחוץ, על אדמה חרבה נעדרת צל. אלוהים שכח את הבוילר דלוק. מעלינו שמש סרבנית שלא כפופה ללוחות זמנים מדיניים וצבאיים; ולא לכלים הנדסיים שאת שאריות הצל עכשיו ממוטטים.
הייתי כאן, בחאן יונס, בתחילת המלחמה. עונות השנה התחלפו מאז, ושוב, וגם האויב התחלף. לבנון, סוריה, איראן. אבל איכשהו עזה, המקום שממנו הכול התחיל, נשארה. עד מתי? עד מתי עזה 2023, 2024, ו-2025? "אחי, 2,000 שנה. לאן אתה ממהר?", סא"ל י' נועץ בי את העיניים הירוקות שלו, "מה קרה? מה זה שנתיים?".
קודם סא"ל י' דפדף אחורה בנייד את היסטוריית התמונות שלו מאז הבוקר ההוא. קיבוץ רעים, צפון עזה, מחנה פליטים ג'נין, לבנון, דרום עזה. ובכל תיעוד, כמו כדי לגעת בהצדקה, עצר. הנה מפה, בלבנון, רואים את החרמון, אמר. ופה, בתמונה משכונת הקצינים בעזה, אתה מזהה? הארובות של אשקלון. וכאן, לא רחוק, עובר כביש ארבע.
מההיתקלות הקשה ביותר שלו אין צורך בתמונה, יש צלקת. הוא חושף מעט את חולצת המדים, ממש במעלה מרכז החזה סימן כדור קלאץ'. זה קרה לפני יותר מחצי שנה, בבית לאהיה שבצפון הרצועה. שעת ערב, שטח בנוי, היתקלות עם סמג"ד בית להיה וחבורת מחבלים. הוא זוכר שהיה מאחור ורץ קדימה, ניסה לחפות. חילופי אש, כדור פוגע בו. ממש לידו שוכב רס"ל רואי ששון ז"ל, כבר לא בחיים.
"רגע כבד מנשוא. היו לי כמה שניות של...", הוא עוצר, מנסה לגשש אחרי מילים באוויר הדחוס, "וזו אחריות שלי". לאחר ההיתקלות סופר אז על המג"ד שהגיע ללוויית הלוחם שלו על כיסא גלגלים, והתעקש לעמוד ולהצדיע. עכשיו הוא מתאר איך בקרב עצמו המשיך להילחם עוד כשעה עד שחוסלו המחבלים, למרות שהריאות התמלאו דם. "לך לפה, לך לשם, תוריד פה, טנק לשם", הוא משחזר איך חילק פקודות עד שפונה במסוק. ואיך שכב יומיים בטיפול נמרץ. ואיך שבוע בדיוק אחר כך חזר לגדוד עם פצע פתוח. שבוע? אתה לא איתנו, אני אומר לו. "כשיש לך אחריות אין דילמות בכלל. זה אפילו לא החלטה".
גדוד נחשון שלו פועל בימים אלה במסגרת חטיבה 188, שבסוף השבוע ספגה אבידה נוראה נוספת. לוחם השריון, סמל אסף זמיר ז"ל, נהרג מפגיעת נ"ט כאן בחאן יונס. מרבית ההיתקלויות לאחרונה, סא"ל י' מגלה, הם מעל פני הקרקע. "זה אומר שמתחיל להיגמר המקום למטה".
שיטת הפעולה אחרת מבעבר, מפוכחת יותר. בפעמים הקודמות חמאס חזר אל שטחים שפונו. עכשיו משמידים בשיטתיות, למעלה ובתת-הקרקע, כדי שלא יישאר לאן לחזור. "האויב לא יודע שוב להתבסס כשלקחת לו הכול", סא"ל י' מסביר, "כשאנחנו עוזבים שטח זה בלב שלם".
בכל רגע, אני אומר לו, יכולים לעצור אותך. ובסוף מה שבאמת ישנה זה לא עוד בית או פחות בית, אלא שכולם יחזרו. "אני אעשה הכול שהלוחמים שלי יחזרו הביתה בשלום. הכול, הכול, הכול. זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. אני לא מתעסק במו"מ, זה לא מעניין אותי, למרות שאני בטוח שהפעילות שלנו משרתת אותו. קיבלתי משימה ואני רץ. וכשיעצרו אותי, יעצרו. אתה רואה פה את העוצמה בעיניים, אנחנו לא חלביים".
"אנחנו ממש קרובים להכריע. לא חבל?"
תכף נחזור. נידחס לתוך האמר, כאילו אנחנו על תחב"צ במומביי, עם חבורה ממחלקה ג' שתצא להתרעננות קצרה. יהיו חיוכים מנומנמים כאלה, ותחושת שחרור. והלב יתמלא וייצא אל החבורה שפה.
ההאמר ייטלטל דרך ציר מורג, זה שבמחלוקת; ובתוך שאריות האדמה השבורה העיניים יתורו אחרי סימני ציוויליזציה. פה חממה שנותרה, שם כמה דקלים. "עד הניצחון", נהג האמר מאחורינו יקרא לפתע. ואז, "עולה ג'". "עולה ג'", תשיב לו החבורה סביבי בעייפות כזו. ואז, מתוך עננת האבק הכבדה שבה ננוע, כשחאן יונס נכנסת לעיניים, אחד הלוחמים, פנים טובות כאלה, ישאל מה הדיבור בארץ בקשר למו"מ להסכם.
הם באמת לא יודעים. קודם ב', מ"פ בגדוד נחשון, אמר שהוא שומע ממני בפעם הראשונה על המגעים להסכם. "אנחנו בתוך בועה", הסביר, "אפילו על המלחמה עם איראן גילינו כשראינו דברים יפים בשמיים".
מה אתה רוצה שיקרה, אני אשאל את הלוחם עם הפנים הטובות בהאמר, רגע לפני שנגיע. "רוצה שיחזרו החטופים. אבל אנחנו ממש קרובים להכריע. לא חבל?", הוא ישיב. ומהזווית המרוסקת של חאן יונס, עיר נעדרת צל, יישמע משכנע. נכון, חבל. במלחמה הכול חבל.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.07.25
