KKK: יסודותיה של אישה מודרנית // פאולינה טוכשניידר } תשע נשמות } 127 עמ'
נקודת הפתיחה של הנובלה החדשה של פאולינה טוכשניידר, המסופרת בגוף ראשון, היא של אישה צעירה שעומדת עם הגב לעולם. היא לא בטוחה שתמיד הייתה בחיים. "נסחפתי מתגססת בתחנות המקובלות", היא מספרת, "או שהתחנות המקובלות גיססו אותי. כך או כך, הייתי מתה למדי עד שהכרתי אותו". דבר אחד היה בכל זאת חשוב לה, "כמיהה חזקה אחת שמשותפת לעם היהודי כולו": היא רצתה נדל"ן. והיא אכן מתחתנת עם נדל"ן: עם גבר ממוצא אמריקאי, עם תכונות "מעוררות ביוץ", כלשונה, שמו אוורסט, גבוה עם עיניים כחולות. הוא הייטקיסט מתחיל שחולם לעשות אקזיט בתחום פיתוח הנשק ולרכוש נדל"ן בכל העולם, פרט לדירה שנקנתה לכבוד החתונה.
היחסים בין בני הזוג, שמראש הושתתו על מניע כלכלי ללא תשתית של אהבה וקרבה, מידרדרים במהרה. אף ששניהם עובדים הרבה מהבית — שממוקם ב"בניין מתחדש בעיר לא חשובה" — הם פחות ופחות מתראים. הוא ספון ימים ולילות בחדר עבודתו מאחורי דלת ותריסים מוגפים. היא, המעצבת הגרפית, מקדישה יותר זמן ללימוד סודות הגינון ולטיפול בצמחים ששתלה במרפסת הדירה. יום אחד יוצא השכן ממול למרפסתו וצופה בה. כשהפעולה חוזרת על עצמה בימים הבאים, המספרת מחליטה להיאבק במבט הפולשני באופן קיצוני: במקום למגר את המבט הגברי החודר, כפי שהיה ניתן לצפות, היא פועלת דווקא, במין הפוך על הפוך, למיקוד-יתר של מבטו בגופה ובסקסואליות שלה. דבר שנהפך במהלך הזמן לריטואל, שגם מביא בעקבותיו שרשרת של פעילויות קיצוניות נוספות.
לכאורה יש הרבה סקס בספר הזה, אבל ברובו הוא אונָני, במעמד צד אחד — סקס בין מרפסות, כל אחד במרפסת שלו, או מאחורי מסכים, או בצורת אורגיה קטנה. כמעט אין מפגש בין גוף לגוף, שלא לדבר על מפגש בין נשמה לנשמה. המספרת משככת את חרדותיה הפיזיות והנפשיות בביג פארמה — קלבטן להרגעת הבטן, קלונקס להרגעת הנפש, וכן קונפידור להדברת מזיקי צמחים, שאף ממלא תפקיד של אקדח מעשן שיורה ב"מערכה השלישית" של הנובלה.
כתיבתה של טוכשניידר חריפה ומדויקת, והטמפרמנט שלה אנרכי במובן הטוב של המילה. כמו בנובלה הראשונה שלה, המצוינת, 'חיילת', גם בעולם הסיפורי של הנובלה הנוכחית אין שום דבר קדוש. הבורגנות היא אם כל חטאת, קלישאות מוקצנות ו/או נהפכות על גבן. לרוב, להקצנה יש הצדקה בסיפור, להוציא דבר אחד שמעורר בעיניי שאלה: הטרופ של החמוֹת היהודייה כמכשפה. כמו סצנות רבות בנובלה, גם אלה המתייחסות אל החמוֹת משעשעות באבסורדיות שלהן, אבל דומה שהקלישאה כאן משוכפלת ומחוזקת יותר מאשר מבוקרת.
הספר הוא ביסודו סאטירה נוקבת על יחסים בחברה סטרילית ומנוכרת, על האמריקניזציה של ישראל ועל גלובליזם במובן הרע של המילה. במקום אינטימיות, יש יחסי שליטה. הסובייקט כמעט נעלם. במקום מגע אנושי, במקום מפגש ממשי בין סובייקטים, הזולת הופך לאובייקט של סיפוק נרקיסיסטי, לסחורה כמו כל סחורה אחרת. והנדל"ן, דווקא הוא, כמעט נהפך בסוף הספר מאובייקט לסובייקט! הנדל"ן הוא הזכייה הגדולה - הדבר היחיד שנשאר למספרת בעולם, כמעט תחליף לזולת אנושי. עם זאת, הבחירה של טוכשניידר לספר את הסאטירה בצורת וידוי בגוף ראשון כמו מערערת על מהימנות המספרת. וזאת, אף שבכמה מקומות, במיוחד בפתיחת הספר, יש למספרת מין רגע של מספרת-על: "אבל קודם אציג את עצמי ואת מצבי לפני שהכול החל. לא אלאה אתכם עם פרטים על אופיי. הוא מזוהם ברצונות סותרים כאופיים של בני אדם, ועל כן לא יוצא דופן". יש כאן ערעור על ערעור על ערעור. זה מבריק.
לקלחת הפרועה הזאת כדאי להוסיף את שם הספר. הכותרת KKK היא וריאציה הומוריסטית של טוכשניידר על ראשי התיבות של הסלוגן הגרמני "קינדר, קוּחה, קירשה" (ילדים, מטבח, כנסייה), שהגדיר את תפקידן החברתי של נשים בתקופת הקיסרות. עם זאת, קשה כמובן להימלט מהאסוציאציה לגזענות האמריקאית השורשית שהתגלמה בתנועת קו-קלוקס-קלאן. אך אחרי שמפנים מבט מאותיות קידוש הלבנה KKK המשתלטות על העטיפה (הזועקת, מצידהּ, בוורוד פוקסיה, לכאורה צבע "נשי"), וקוראים את האותיות הקטנות של כותרת המשנה, אנחנו למדים שראשי התיבות הללו מתייחסים כאן לשלוש התרופות קלבטן, קלונקס, קונפידור, שהן "יסודותיה של אישה מודרנית", זו שבסיפור. להדהודים ההיסטוריים האלה בשם הספר יש תפקיד. נראה לי שהם מסמנים משהו כמו: "זהירות, חפץ חשוד" — אזהרה שיכולה לעורר חרדה ורתיעה, אך גם משיכה וסקרנות. ממליצה בכל פה להתגבר על הרתיעה, אם ישנה, ולממש את הסקרנות. •
לכאורה יש הרבה סקס בספר הזה, אבל ברובו הוא אונָני, במעמד צד אחד — סקס בין מרפסות, כל אחד במרפסת שלו, או מאחורי מסכים, או בצורת אורגיה קטנה
