בפעם הבאה – שריפה // ג'יימס בולדווין } תרגום: אפרת אפל } אסיה } 106 עמ'
מי שמשפיל אחרים משפיל את עצמו. הקביעה הזו, על ההדגשה שבמקור, היא אחד משיאיה של המסה 'למרגלות הצלב', השנייה והמרכזית בקובץ 'בפעם הבאה - שריפה', אחת היצירות החזקות והנבואיות של הספרות האמריקאית, וטקסט מרכזי בהיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח, היסטוריה אותה יש ללמוד ולהכיר בכל מקום, ובישראל במיוחד. זו "אינה הצהרה מיסטית, כי אם ריאליסטית", ממהר בולדווין להסות את הציניקנים, ומדגים: "מעידות עליה עיניו של כל שריף באלבמה — ולעולם לא הייתי רוצה לראות את השחורים מגיעים לדרגת עליבות כזאת". על הקורא להמיר בעצמו את עיניו של השריף באלבמה בעיניים המתאימות.
1 צפייה בגלריה
("עבור מיליוני אנשים אנחנו אסון מוחלט". ג'יימס בולדווין | צילום: Bettmann/GettyImages)
אל המסקנה הזאת מוביל אותנו בולדווין אחרי תיאור ביקורו אצל אלייז'ה מוחמד, מנהיג 'אומת האיסלאם' האמריקאית. בולדווין מוזמן בעקבות הופעה שלו בטלוויזיה לצד מלקולם אקס, הופעה מהסוג שגורם לאנשים ותנועות לחשוב שאפשר לגייס אותך לרעיון שלהם. 'אומת האיסלאם' הציעה לשחורים באמריקה תקווה וניעור שלא היו להם קודם. היא עשתה זאת, כמקובל בהיסטוריה, על ידי שלילה מוחלטת של האחר – במקרה זה, האדם הלבן. בולדווין מגיע לפגישה עם מוחמד קרוע וחושש מהדילמה האורבת לאדם מוסרי שמעוניין בשינוי ומבין את נחיצותו ואת הרדיקליות הדרושה כדי לחולל אותו, אבל גם רוצה לשמור על האינדיבידואליות שלו כאיש רוח ולא פוליטיקאי: "הייתי מודע היטב למאבק שהתנהל בקרבי בין אהבה ובין כאב לזעם, ולדרכי המקורית והשוחקת לנוע בין הקטבים הללו, בניסיון תמידי לבחור באפשרות הטובה יותר, ולא בגרועה יותר. אלא שהבחירה הזאת היא בחירה באפשרות הטובה יותר מבחינה אישית ופרטית (אחרי הכל, הייתי סופר). איזו משמעות הייתה לה בנוגע לאפשרות הגרועה ביותר מבחינה חברתית?" הוא עומד על תמונת המראה ועל הקשר המזין בין תנועת שחרור דתית רדיקלית כמו 'אומת האיסלאם' לבין הארגונים הגזעניים שבצד השני, שמעוניינים בהפרדה ובקיטוב, שעדיפים להם על ההכרה בכך שהשחור האמריקאי "אינו שייך לשום אומה אחרת – לא לאפריקה, וודאי שלא לאסלאם". את הפגישה מסכם בולדווין כך: "חשוב לי מאוד ששחורים אמריקאים יזכו להיות חופשיים כאן בארצות-הברית. אבל חשובים לי לא פחות כבודם ובריאותם הנפשית, וחובה עליי להתנגד לכל ניסיון שלהם לעשות לאחרים את מה שנעשה להם". כמה הקול הזה ברור וצלול, כמה הוא חסר בישראל.
'בפעם הבאה — שריפה' יצא ב-1963, בשנת המאה להצהרת האמנציפציה של לינקולן ושחרורם הרשמי של שלושה מיליון עבדים. והנה, מאה שנים אחר כך, חייל שחור שחוזר הביתה אחרי ששירת בצבא ארה"ב, עדיין חוזר לחיקה המצחין של הגזענות – ולא רק בסגרגציה הבוטה של הדרום האמריקאי. זו חברה נטולת צדק, חברה אדנותית שאין בה תקווה: "היכנסו לנעליו ונסו לחפש מקום עבודה ומקום מגורים... הביטו בעיניה של אשתו, בעיניו של בנו; הקשיבו לנאומים פוליטיים מצפון ומדרום; דמיינו שאומרים לכם 'לחכות'. וכל זה קורה באמצע המאה ה-20, בארץ העשירה והחופשית ביותר בעולם". אמריקה של בולדווין היא כל יכולה, ה"אומה המערבית היחידה שיש לה גם הכוח וגם הניסיון לסייע במימושן של מהפכות ובצמצום הנזק לבני אדם", אבל הוא מיטיב לראות שיש צד שני, מפלצתי, שעוד יקום על אמריקה ואולי על החזון המערבי כולו: "החלום האמריקאי נהיה דומה יותר ויותר לסיוט... במישור הבין-לאומי, עבור מיליוני אנשים אנחנו אסון מוחלט".
בולדווין מתחיל את המסה מנעוריו בהארלם, שבהם, כדי להימלט מהרחובות המסוכנים והגורל העגום הצפוי למי שמסתופף בהם, הוא בחר בכנסייה, שם הפך, בדומה לאביו, למטיף. ואכן, הטקסט נקרא כמעין דרשה, בטון ובתוכן, שילוב של גוספל ופילוסופיה. בולדווין נע בו בין סיפורים אישיים ותיאורים של סיטואציות מסמרות שיער, לבין מסקנות פוליטיות והצהרות מעוררות ומלהיבות. יש כאן חיבוטי אמונה ונפש, חיפוש אחר השביל הנכון, הבנה עמוקה של הקשר בין האשמה שנושא איתו הפרט למה שהוא מביא איתו לחברה, וקריאה ברורה לאהבת אדם. אהבה לא כרגש, אלא ככוח מהפכני של ממש. זו הבשורה על פי בולדווין, שמאמין בכוחה של ההתבוננות האמיתית באחר, ובכוחן של המילים להביא להתבוננות זו: "משהו בתפיסה שלכם עלול להשתנות, שינוי עדין אך קטלני, והוא יהיה כרוך בהבנה שציוויליזציות אינן נהרסות בידי רשעים; אין צורך שאנשים יהיו רשעים, מספיק שיהיו חסרי עמוד שדרה". •
יש כאן חיבוטי אמונה ונפש, חיפוש אחר השביל הנכון, הבנה עמוקה של הקשר בין האשמה שנושא איתו הפרט למה שהוא מביא איתו לחברה, וקריאה ברורה לאהבת אדם
