אוף, דיסני האלה. תמיד מנסים להכניס מסרים פרוגרסיביים ולהפוך את כל הדמויות ללהט"ב, שחורים, מקסיקנים, נשים. בקרוב בטח יהיו גם פלסטינים. זה נורא, כבר לא תמצאו בהוליווד גיבורים לבנים סטרייטים (בראד פיט ב'פורמולה 1' כנראה לא קיבל את התזכיר, וגם סופרמן החדש לא בדיוק ג'נדרקוויר). העניין הוא שהמטוטלת הפוליטית זזה, וגם את הקלישאות האלה, שהתקבעו גם מחוץ למחוזות הימין האובססיבי, כדאי לעדכן.
קחו לדוגמה את המקרה של 'אליאו'. בתור התחלה, זה ממש בסדר אם לא שמעתם על 'אליאו', כי מדובר בחתיכת מסמר קבורה במה שפעם היה הרגל האיכותית של אימפריית העכבר - פיקסאר. הסרט החמוד, או שמא "החמוד" בכוח - סיפור על ילד בודד שמתחבר עם חייזר מתוק, כלומר גניבה מספר 400 מ'אי.טי.' - רשם את הפתיחה הקטסטרופלית ביותר אי פעם לסרט פיקסאר. הרווח לצופים הוא שהעיתונות ההוליוודית מתמלאת מיד בכתבות "מה השתבש" שנותנות הצצה לגלגלי המערכת.
והסיפור שהיה כך היה: אדריאן מולינה, הבמאי של אחד הסרטים הבודדים של פיקסאר בעשור האחרון שהיו באמת טובים - 'קוקו' שובר הלב - חשב איך ליצור עוד דמות בלתי נשכחת בהשראת הילד שהיה - צוציק לטיני וסקרן, שגדל עם דודה שהיא קצינה בצבא, כמוהו. מולינה הבוגר הוא, מה לעשות, גם הומו, והסרט הראשוני והמקסים לפי אנשים שראו אותו מציג את אליאו בתור פאשניסטה שלובש חולצה ורודה שיצר מסמרטוט שמצא בזבל. אין מה לומר, שטיפת מוח נוראית שתהפוך באחת את ילדיכם לטראנסים.
אל חשש, כל זה לא בסרט: פיקסאר, אפופי פאניקה מה"סערות" המגוחכות סביב הצגת זוג אמהות ברקע של 'שנות אור' ו'מוצאים את דורי', נתנו הוראה מנומסת אך תקיפה: לדלל. מולינה הפגוע עזב את ההפקה, ואליאו שעל המסך הוא סתם גיבור חנון גנרי.
יש מיליון סיפורים כאלה בתעשייה. רק לפני שמדברים על "תכנים להט"ביים שמוכנסים בכוח" על ידי הפרוטוקולים של זקני הוליווד, כדאי לזכור שהמקרה ההפוך הרבה יותר שכיח. בטח בעידן טראמפ, שבו אולפנים מקיאים החוצה - לא מאידיאולוגיה אלא מחשש כלכלי ממשי מחרם - כל משהו שעלול להריח מגיוון, הכלה או טעם אישי. תרבות הביטול? בואו נדבר על הביטולים והצנזורה בפועל, שקורים עכשיו באור יום, וממש לא רק באמריקה.
