גם בעת המייסרת הזו, שבה אנחנו עדיין מחכים לחטופים שיחזרו, כשהמלחמה שלא נגמרת, כשכולנו מתפללים להחלמה קולקטיבית, "הישראלים צובאים על דלתות התיאטרון, כי זו הדרך שבה אנשים יכולים לחזות בכל קשת הרגשות שלהם מתגלמת על הבמה. זה הכוח של יצירה, ובטח של תיאטרון, שהוא סוג של בית כנסת" – כך אומרת איה קפלן, שלפני מספר חודשים נכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית של תיאטרון באר-שבע.
זה הסיבוב השני שלה בתיאטרון הדרומי. קפלן, מהבמאיות והמחזאיות הוותיקות והבולטות בישראל, החלה את הקשר שלה לדרום כבר לפני יותר מעשור וחצי, כבמאית ודרמטורגית בתיאטרון באר-שבע. היא כיהנה כחברת הוועדה האמנותית שלו והייתה גם מורה בגודמן, בית הספר למשחק בנגב. גם כאשר עברה לתיאטראות בתל-אביב ובירושלים, המשיכה קפלן לביים בתיאטרון הדרומי, שהיא רואה בו בית.
לעונה הנוכחית שגיבשה בחרה לקרוא "יוצרים חיים", והיא כוללת לא מעט הצגות שמתכתבות עם המלחמה ועם המצב. "יש לנו עונה מאוד מגוונת וחוצת ז'אנרים, מדרמות מרגשות ועד קומדיות פרועות, אבל מה שמאפיין את כולה הוא העניין של החזרה לחיים. גיבורים וגיבורות שמוצאים את עצמם במסע לגילוי עצמי ולהעצמה ולבריאה מחדש של החיים שלהם, דווקא מתוך הטלטלה שעברו", היא אומרת.
על הבמה יפגוש הקהל, בין היתר, את בתיה החרדית בעיבוד הבימתי לסרט המצליח "פינק ליידי", שמביא קול נשי חרדי אמיץ ונדיר של אישה אשר יוצאת לחופש מתוך עצמה; את "בארשבסקייה", באר-שבעי/ת ברוסית, שהוא קברט הגירה אשר פותח את הפצעים הכואבים של בני הדור השני והשלישי לעלייה הזו; ואת "אל תדליקו לי נר", קומדיה פצועה שקפלן כתבה בעצמה על מוזיקאי מחונן באקדמיה של באר-שבע שכל החיים היו לפניו, אבל במלחמה הפך משותק בשתי רגליו, איבד את כל הצוות שלו, ועל הבמה הוא מנסה לחזור לחיים בעזרת מטפלת מינית עקשנית.
יש הטוענים שהתיאטרון מעלה בעיקר מחזות נחמה קלילים שמתחנפים לקהל.
"המלחמה הזו הוכיחה עד כמה אנשים זקוקים לתיאטרון בפרט ולאמנות בכלל. ברגע שהתיאטרון הישראלי נפתח, הקהל צבא על הדלתות וזה מראה איזה תפקיד יש לנו בחברה. ברור שצריך לנחם ולהצחיק ולסחוף את הקהל. כל מה שלא מצחיק, מכאיב, מרגש, אין לו תקומה בתיאטרון, אבל התיאטרון חייב גם להביא דברים בעלי ערך חברתי, רגשי ותרבותי. התפקיד שלנו הוא לגרום לאנשים לפגוש את עצמם מחדש באמצעות חיבור בין החברתי לאישי".
קפלן מדגישה שבתוך ההתמודדות הקשה של כולנו בשנתיים האלה, מטבע הדברים הדרום פצוע יותר מאשר כל אזור אחר בארץ. אבל באותה נשימה, כמי שמחוברת כבר שנים לאזור בזכות התיאטרון, היה חשוב לה כמנהלת אמנותית להדגיש עד כמה הדרום הוא גם תאב חיים.
"יש כאן את האנשים הכי חזקים שהכי יודעים להיאחז בחיים ולשמוח וליצור ערבות הדדית וקהילה. וכן, קהל של תיאטרון הוא גם קהילה", היא אומרת ומציינת שהשליחות החברתית שלה היא גם להביא לכל חלקי הארץ את האנרגיה והבשורה של חבל ארץ שמורכב מהרבה קהילות ששונות זו מזו, אבל בסוף מרכיבות שלם שגדול מסך חלקיו.
"ראינו שבמלחמה עם איראן באר-שבע ספגה את אחת הפגיעות הקשות, עם הרס גדול ואבידות בנפש, וההתגייסות של בני העיר הייתה לא פחות ממדהימה", היא אומרת, "גם שחקן התיאטרון אורן כהן ספג פגיעה ישירה בביתו, והתיאטרון עוטף אותו במהלך השיקום. זה תיאטרון שהוא בית, הרבה בזכות הניהול החם של שמוליק יפרח, דרומי בנשמה, איש חזון שרואה רחוק קדימה מבחינה אמנותית וחברתית. אני מרגישה שחזרתי למקום שאני כל כך אוהבת וכל כך מחוברת אליו ושהאנרגיה שלי משולבת בו לחלוטין".
היא בת 46, נשואה לאוהד רוזנברג, חוקר דתות ומרצה באוניברסיטה, אמא לעידו, כמעט בן שלוש, מתגוררת בהרצליה. רוב הזמן היא נמצאת על הקו לבאר-שבע, וגם נוסעת לצפות בהצגות של התיאטרון שלה שמגיעות למקומות שונים בארץ. אנחנו, למשל, נפגשות בתיאטרון ירושלים, בהצגה שקפלן כתבה וביימה ומביאה בה לבמה את הנושא הכאוב והמושתק של נשים עגונות שצריכות להילחם במשך שנים על חירותן.
כבעלת תפיסה חברתית מפותחת, קפלן לא רק כותבת הצגות חברתיות אלא פועלת גם מאחורי הקלעים. היא ממקימות "פורום יוצרות התיאטרון", שאחת ממטרותיו היא לקדם שוויון מגדרי בבימוי ובכתיבה. "יש לנו הישגים פנומנליים. רק לאחרונה עיריית תל-אביב הכריזה שתיאטרון שירצה להמשיך לקבל תמיכה יהיה מחויב לכך שמחצית מההצגות בו יבוימו על ידי נשים. גם בבאר-שבע אנחנו עובדים על פי הכלל הזה. חשובה לי מאוד נוכחותן של במאיות ומחזאיות", היא אומרת.
אילו מהמורות את היית צריכה לעבור בדרך אל הפסגה?
"כבמאית צעירה בת 26 נכנסתי מהר מאוד לתיאטרון הרפרטוארי, בשנים שבהן לא היה טבעי לנסות לנפץ את תקרת הזכוכית. התיאטרון היה אז עולם שנוהל בארץ כמעט רק על ידי גברים, והייתי בין הנשים הבודדות שביימו. לא היו לי מול העיניים במאיות שצריכות לצאת עד 16:00 כדי לקחת את הילד מהגן, לא ידעתי איך עושים את זה, איך זה נראה, והייתי במצוקה אדירה. גם במהלך העבודה עצמה לא היה לי קול חזק כמו לעמיתיי הגברים הבמאים כדי להשתלט על החדר".
תסבירי.
"לשחקנים מהדור הישן היה קשה שאישה אומרת להם מה לעשות. וכבמאית, מספיק פגע רע אחד בחדר כדי להרוס לך את כל התהליך".
ואת סוחבת פצעים כאלה?
"בטח. לכל במאי צעיר קשה להגיד לשחקנים מנוסים מה לעשות, אבל כבמאית, לפני 20 שנה, נתקלתי בשוביניזם. שחקנים היו מעלים התנגדויות בלתי פוסקות והיה להם דחף לביים במקומי. כביכול זה היה על רקע מקצועי, אבל ברור מאיפה זה מגיע. לכן גם הייתי ממקימות ארגוני הנשים בתיאטרון. זו השליחות שלי: לסלול דרך לבאות אחריי".
