רבים מהקולגות שלי, מבקרים וחובבי קולנוע, שהתאהבו ב"חייו של צ'אק", כוללים בהמלצתם את המשפט החשוד הבא: "זה מסוג הסרטים שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני שהולכים אליהם. פשוט לכו!"
כבר בציווי הזה נחשפת היומרה סביב הסרט, עיבוד חדש ומדובר לנובלה מאוחרת של סטיבן קינג. לפי הבאזז, זה לא סרט – זה גורו, זו תופעה קוסמית, זה מדריך רוחני. אני לא מחובבי הסרט, ולכן אין לי בעיה לספר, בלי לעשות ספוילרים, שמדובר בדרמה סנטימנטלית די פשוטה עם כמה אלמנטים אגדתיים ועל-טבעיים, שמסודרת באופן לא שגרתי לכאורה: הסרט מורכב משלושה סיפורים קצרים, כל אחד עם אופי קצת שונה ועם דמויות שחוזרות על עצמן, ובכולם נוכח רואה חשבון חייכן ומסתורי בשם צ'אק (טום הידלסטון). המסתורין סביבו קיים בעיקר בחלק א', המוצלח מהשלושה. חלק ב' וג' מגוללים שתי אפיזודות מחייו באופן לא כרונולוגי.
"חייו של צ'אק" משתייך לתת-ז'אנר של סיפורי קינג שאינם בדיוק אימה, גם אם יש אלמנטים משם (ביים אותו מייק פלנגן, שכבר עיבד כמה סיפורים של קינג, דווקא כן מז'אנר האימה). בהיותו עיבוד נאמן לספר של יוצר כה קאנוני ואהוב – שגם משמש כאחד ממפיקי הסרט – ניתן פה מקום נרחב למשפטים מהספר שמתארים בכל רגע מה שרואים על המסך. זה די בלתי נסבל.
מה שאמור להיות סרט "פיוטי" ו"ספרותי" הופך בשלב מסוים לערימת קלישאות סביב השאלה (הרלוונטית לכולנו, אבל שחוקה לגמרי באמנות) איך מתמודדים עם מוות קרוב. באופן לא מפתיע, הסרט מזכיר שלכולנו יש זמן קצוב על הפלנטה הזו (וואלה? לא ידעתי), אז צריך לנצל אותו באופן מיטבי ולחגוג כל רגע של יציאה משגרה. יש בסרט שתי סצנות ריקוד יפות שאמורות לרומם אותו, אבל חשתי שהן היו מהונדסות מדי, כמו שכל הסרט מהונדס להיות "מעורר השראה".
יהיו צופים שירגישו שהסרט נגע בהם ואולי אפילו שינה את חייהם. אני חשתי שאני שומע שוב ושוב, במשך שעתיים, את משפט המקושקש והבלתי נסבל מ"פורסט גאמפ" – "החיים הם כמו קופסת שוקולד". קיטש לפנים.
