לפני חמישה חודשים – כשהיא על סף יום הולדתה ה-40, נשואה, אם לשישה, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית במקצועה – התגייסה שלומית קליין לצה"ל. 22 שנה אחרי שקיבלה פטור משירות "מטעמי דת ומצפון", היא התייצבה בבקו"ם כשלראשה שביס והופתעה להיווכח שהיא ממש לא לבד. כ-40 נשים דתיות וחרדיות, מחובשות "בובו" אופנתי ועד לבעלות פאה נוכרית, התגייסו יחד איתה לענף העורף של פק"ל (פלוגה-קהילה-לכידות) במילואים שהוקם אחרי 7 באוקטובר וכיום שולט בו רוב נשי מובהק.
איפה המדים?
"רק ביום הגיוס התבשרתי שאשרת בבגדים אזרחיים. קוד הלבוש שלנו הוא חולצה עם סמל היחידה, שכל אחת מצוותת לה חצאית או מכנסיים כרצונה. האמת? הצטערתי, רציתי להרגיש כמו מילואימניקית אמיתית, אבל האכזבה הייתה רגעית. אני יכולה להסתדר בלי המדים מפני שהמשימה יותר חשובה לי מהנראות שלה".
דרגה יש לך?
"כן, אני טוראית. ובעלי הקצין דואג להזכיר לי את זה מדי פעם כדי לצחוק עליי".
מתי תסיימי את המילואים שלך?
"השירות יימשך כל עוד יצטרכו אותי", היא אומרת ומניחה על השולחן את התוצר הראשון שעליו היא חתומה. "משפחה מגויסת", זה שמו של הספרון להפעלה ושיח עם ילדיהם של מילואימניקים שמתמודדים כבר קרוב לשנתיים עם "אבא של סבבים". קליין, אגב, מגדירה את הספרון כמחברת מפני שהיא "מחברת בין העורף לחזית, בין אבא המגויס למי שמחכה לו בבית, בין הרגשות למשמעות ולגאווה".
מושב שמקדם גיוס בנות
כשהייתה בת 18 היא אפילו לא חלמה על מדים. קליין גדלה במשפחה חרד"לית (חרדית-לאומית) בקריית-ארבע, ובאולפנה המקומית "הייתה גישה ברורה: הבנים מתגייסים, הבנות יוצאות לשירות לאומי ולא של שנתיים, עדיף של שנה אחת, כדי ללמוד מקצוע ולהתכונן לחתונה. נשלחתי לשירות לאומי בכפר פוסט-אשפוזי של ילדים, רובם בנים, בסוף השנה הראשונה הודיעו לי שהשהות בחברת נערים בעייתית מבחינה הלכתית ונאלצתי לפרוש".
בגיל 22 נישאה לעובד סוציאלי, ובביתם שבמשואות יצחק הם גידלו שתי בנות, בארי (16) ואחינועם (14), שאחריהן נולדו ארבעה בנים: יונתן (11), הדס (8), עברי (5) ומור (כמעט שנתיים). ב-22 השנים שחלפו מאז קיבלה פטור היא לא התייסרה יותר מדי על החוויה שהחמיצה, אבל אז הגיע השינוי.
"זה קרה לי לפני ארבע שנים, כשבארי נכנסה לשנת בת-מצווה", מספרת קליין. "שאלנו אותה מה החלומות שלה, ובארי סיפרה שהיא רוצה מאוד להתגייס לגלי צה"ל. זה היה מפתיע. פניתי לטלי ליפקין-שחק שערכה לנו סיור בתחנה וזה עשה לי צביטה בלב. בתי הבכורה יכולה לחלום על כל מה שאני לא יכולתי. מצד אחד אני שלמה עם הדרך שלי ולא בוכה על העבר, ומצד שני אני שמחה ששתי בנותיי מודעות לקיומה של האופציה הצבאית. במושב שלנו נושא גיוס הבנות מאוד נוכח. סרן תמר אריאל ז"ל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בצה"ל, שנספתה בסופת שלגים בנפאל, גדלה במשואות יצחק ולזכרה הוקמה מכינה לנערות דתיות שרוצות להתגייס".
בשבת ההיא, של שמחת תורה, שלומית – שמגדירה את עצמה כדתית לאומית-ליברלית – קלטה מיד את חומרת המצב. "באזעקה הראשונה בעלי יצא ונשארתי בבית עם שישה ילדים, מור היה אז בן שלושה חודשים. חיכיתי לצאת החג כדי להתעדכן בחדשות, עד אז הייתי מנותקת, וכשהבנתי שקורה לנו משהו רע מאוד, כינסתי את הילדים על הספה בסלון. אמרתי להם 'טוב, חבר'ה, אנחנו צריכים לדבר'. לפני שבעלי יצא הוא אמר ליונתן 'ניפגש ביום ההולדת שלך בחנוכה'. הוא חזר הרבה אחרי חנוכה".
מה אמרת לילדים?
"את האמת. 'קורה פה משהו אחר ואנחנו צריכים להתכוונן אליו. אני צריכה שתהיו איתי ושנהיה בשיח סביב זה'. הבן שלי הדס, שבדיוק התחיל כיתה א', הסתכל עליי ושאל 'מה, אבא כבר מת?' הלם. הוא הבין שיש מלחמה והוא רק רצה להתעדכן. עוד סכין בבטן. זה מה שהדס ישאל אותי מדי יום ביומו? 'חבר'ה, תעצרו שנייה, לא, אבא לא מת, הכל בסדר, כאילו הכל לא בסדר...' המוח שלי התחיל לעבוד בשיא המהירות כי הבנתי שאני צריכה להתחיל לתרגם להם את מה שקורה מסביב".
יש הורים שבמשך שבועות ואפילו חודשים הסתירו את המידע מילדיהם.
"אין דבר כזה 'להסתיר'. אם הילדים לא יקבלו את המידע ממני הם יקבלו אותו ממישהו אחר, אז כדאי שזה יהיה ממני מפני שהם מתרגמים נורא מהר את הסיטואציה, ויש פה מציאות אחרת שלא הכרנו, ומרגע זה אני חייבת ללמוד איך להיות אמא אחרת, אמא במלחמה שאין לדעת מתי היא תסתיים. וזה לא שעד אז חיינו בשקט ובשלווה. אנחנו גרים קרוב לעזה והחיים שלנו זה להיכנס לממ"ד ולצאת מהממ"ד".
שיחת זום בנושא טנקים
עד בוקר יום ראשון היא החליטה ש"אי-אפשר להישאר במשואות יצחק", ארזה את ששת ילדיה ויצאה איתם למסע נדודים שהסתיים בקיבוץ טירת צבי. "אישה זרה התנפלה עליי בחיבוק מטורף, סיפרה שבעלה משרת עם בעלי והפכנו לחברות בלב ובנפש ברמה של אחיות. דאגנו ביחד, ברית אחיות שנכרתה בין שתי נשות מילואימניקים".
הפגישה עם בעלה התקיימה שבועיים אחרי שהתפנו. "הוא סיפר לי שלחיילים קשה מאוד מפני שהנשים לוחצות עליהם לחזור הביתה. הוא שאל אם הוא יכול להפנות אליי נשות מילואימניקים ולקחתי צעד לאחור. טענתי שהנשים שיפנו אליי יצפו ממני לעצות או לתשובות – ואין לי. אני יכולה להיות איתן באותה הסירה, באותה הצרה, לא מעבר".
זה לא היה מדויק. שלומית למדה פסיכודרמה ופסיכותרפיה ועבדה כמטפלת בשדרות. "היה לי רקע כלשהו, אבל שום דבר לא הכין אותי לממדים של אחרי 7.10. כיוון שעוד הייתי בחופשת לידה, תוך שנייה הכניסו אותי לקבוצות של מטפלים, ירדנו לבתי מלון של מפונים ועשיתי כמיטב יכולתי עם תינוק ביד. נזכרתי בתמיכה הנשית".
היא פתחה את קבוצת הווטסאפ – 'בנות זוג פלוגה ח' ודיה לצרה בשעתה' – ואמרה "אם ייכנסו שמונה נשים מדהים לי". כבר בערב הראשון נכנסו 38 בנות זוג שדיווחו על כך ש"הילדים לא מבינים מה קורה". היא קפצה על ההזדמנות. "בואו נתחיל עם הילדים, נעשה זום בחמש אחר הצהריים, נעלה את כל הילדים ונספר להם על טנקים כי זה מה שמעניין אותם כילדי שריונרים. עשינו חידון, הכנתי שאלות עם הילדים שלי וברגע שהזום התחיל החשמל נפל. ואני מוצאת את עצמי לבד בזום, עם מלא ילדים חמודים ומלא אמהות, צריכה לענות להם על שאלות כמו מה המשקל של טנק ואין לי מושג בכלום".
מה עשית?
"הצצתי בגוגל. היה זום חמוד, הילדים התרגשו והשיח בקבוצה התחיל להיות יותר משמעותי. מישהי כתבה 'בואו נכיר יותר, תשלחו לי תמונה משפחתית, תכתבו מה עשיתן היום' ובזמן הזה הגברים שלנו נכנסים לעזה, נעלמים לנו, הופכים למנותקי קשר, ואנחנו נשארות עם עצמנו, בבית, הקטנים כבר ישנים, הגדולים עסוקים, ואנחנו יושבות ביחד, אחת בשביל השנייה. החלפנו מתכונים, משחקים, הפעלות, וככל שעבר הזמן הבנו שילדי המילואימניקים זקוקים לעזרה מקצועית".
הברית הנשית הוכחה בזמן אמת. "צילצלה אליי אשתו של מ"פ שנסעה על איילון להוריה ונפל עליה רסיס, הרגל שלה מפורקת והיא בבית חולים. למחרת כל הבנות מהקבוצה באו לשמח אותה. בסופו של דבר הצלחנו להגיע לבעלה והוא התארגן ליציאה אליה, בתנאי שבעלי יחליף אותו. אמרתי לו שיישאר כמה זמן שצריך ואני אהיה בסדר. התחלנו להבין שאנחנו באמת האחת בשביל השנייה – ובשבילם".
ויתרת על סופ"ש עם בעל בבית.
"הבנתי שאין מה לעשות, יש פה משימה שכולנו נרתמנו לה, שהיא החיבור שלנו, והכל היה טיפה יותר נסבל בתקופה הזאת. במהלך פרק הזמן הבלתי נסבל הזה חוויתי גל של יצירתיות. מישהי כתבה בפייסבוק שהבן שלה אמר 'אני ילד מגויס'. מכאן בא הרעיון לדקלום 'כשאבא יוצא/ לשמור על המדינה/ כולנו שותפים למשימה'. ב'מחברת' יש עמוד שבו הילדים מוזמנים לצייר את משפחתם ולכתוב או להכתיב מה הם אוהבים לעשות יחד ומה מצחיק אותם".
הילדים מתרגשים בשבילה
ואז הגיעה שיחת הטלפון מרב-סמל חן, הרע"ן של יחידת פק"ל בעורף, שאמרה: "הבנתי שיש לך קבוצה חזקה, אני רוצה לשמוע על זה, אנחנו רוצים להכניס את זה לצה"ל". קליין: "עליתי לזום, סיפרתי וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על יחידת פק"ל שפועלת במערך המילואים כבר יותר משבע שנים בשיתוף אכ"א, קצין מילואים ראשי, בית הספר לפיתוח מנהיגות וקרן מיראז' ישראל. הרע"ן הכירה בחשיבות של יצירת קהילת בנות זוג שתחזקנה זו את זו ובכך תחזקנה את החזית".
לפיילוט שערך הצבא הביאה שלומית את הטיוטה של המחברת ל"משפחה מגויסת" שכתבה עם אלה אביטל. "הרע"ן הציעה לי להצטרף לפק"ל והדבר הראשון שיצא לי מהפה זה 'אי-אפשר, עשיתי שירות לאומי', וחן אמרה 'נמצא לך פתרון'. באותה תקופה התחלתי לראות הרבה נשים שמתגייסות לכל מיני תפקידים, התחלתי טיפה לברר, הבנתי שזה תהליך מורכב, ולמרות שבעולם האזרחי מילאתי תפקידים מאוד משמעותיים ולא הרגשתי איזה צורך במשמעות, אמרתי לחן 'אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה' ופתחתי בתהליך לקבלת צו ראשון. בעלי פירגן ושמח עוד יותר כשגילינו שאין מדים ואין טירונות. למה? כנראה מפני שזה גיוס של חרדים וחרדיות".
בצו הראשון, בירושלים, היא צברה כמה חוויות פחות נעימות. "עמדתי מול חיילים שאמרו לי 'את לא יכולה להיכנס, את צריכה להביא פתק'. ילדים חמודים, קצת מעל הגיל של בתי הבכורה, מנהלים מבצעים. אמרתי לעצמי 'אוקיי, זה העולם הצבאי, אני נכנסת למין משחק וחייבת להיות בתוכו'. הרופאה קידמה את פניי בקריאה 'הנה עוד אחת דתייה!' מראיינת מתוקה מתחילה להציג לי שאלות כדי לבדוק את המצב הנפשי שלי, 'האם בזמן האחרון היו לך מחשבות לפגוע בעצמך?' זה חלק מהליסט. היא הבינה שזה מצחיק, אני הבנתי שזה מצחיק וכאילו עשינו את מה שצריך".
בבקו"ם פגשה עשרות נשים שלא הייתה להן הזדמנות להתגייס והיום רוצות להיות חלק מצה"ל. ילדיה, לדבריה, לא חששו שהיא תיעלם להם מהבית. "הבנות הגדולות ממש התרגשו בשבילי", היא מספרת בעיניים נוצצות, "יצאתי לקורס של שלושה ימים, בדיוק כשבעלי חזר הביתה ושמח להשקיע בילדים. מבחינתו, עכשיו אנחנו שומרים על שוויון. שנינו עושים מילואים. המשפחה חיכתה שאשלח תמונות עם מדים, אז ביקשתי מהם 'תתגאו בי למרות שאני בלי'. אני עובדת הרבה בלילות, במפגשים עם קהילת בנות זוג והרצאות סביב המחברת ובכתיבת פעילויות לילדים. עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, יש הרבה אמהות שלא יודעות איך לספר לילדים שאבא עומד לצאת לעוד סבב. ב'משפחה מגויסת' וגם בחוברת 'ילדים עם שריון' – רשמי מלחמת חרבות ברזל מעיני ילדי השריונרים, אני משלבת כלים טיפוליים".
לא עדיף לקחת את הילד שסובל מחרדה לאיש מקצוע?
"אני מאמינה שהמטפל הרגשי הכי טוב של הילד הוא ההורה שלו, בטח בגיל הרך. פשוט צריך ללמוד איך לדבר. אם ילד זקוק לטיפול מגיע לו לקבל, אבל דקה לפני כן בואו נבדוק איפה הילד נמצא. לשאול אותו מה זה מילואים, ואם הוא חושב, כמו בני הדס, ש'אבא הלך למלחמה זה אבא מת'. זה הרעיון של יחידת פק"ל, לחבר את החזית לעורף ואת העורף לחזית. ללמד אותנו, בנות הזוג, לדבר צבאית ואנחנו מלמדות את המג"דים לדבר עורף".
במחברת "משפחה מגויסת" יש אלף ואחד רעיונות. מהכנת ארוחת ערב בנוסח מנת הקרב שאבא אוכל, דרך שאלות בנוסח "מה הדבר הראשון שאבא ואני נעשה ביחד" ועד לטקס קבלת הפנים לאבא וטקס הכנסת המדים לארון. יש מכתב הוקרה לגננת/מורה של הילד המגויס שמילא את תפקידו בהצטיינות, וגם יש הוראות מפורטות להכנת "קופסת געגועים" לפני שאבא יוצא לסבב נוסף.
לקופסה, אגב, היא ממליצה להכניס מכתבים. "אלה לא מכתבי פרידה, אלא תחזוקת הקשר במציאות של מלחמה". •
"אני עובדת הרבה בלילות, במפגשים עם בנות זוג והרצאות. עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, יש הרבה אמהות שלא יודעות איך לספר לילדים שאבא עומד לצאת לעוד סבב. אני משלבת כלים טיפוליים"
