פגישת טראמפ-נתניהו הראשונה, אתמול לפנות בוקר, התקיימה בשלוש רמות מובחנות. החשובה ביותר היא הרגשית. כאשר הנשיא פגש את ראש הממשלה, המתין לרכב שלו, אפשר היה לראות מה קרה ביניהם. טראמפ אחז בנתניהו כמו שמחזיקים אח לקרב. המסר היה ברור: נלחמנו ביחד. אם מישהו לא הבין את המסר, הגיעה התמונה ששיחרר הבית הלבן – השניים עומדים מתחת לתמונה של טראמפ אחרי שנורה בניסיון ההתנקשות. הכותרת הייתה "FIGHT! FIGHT! FIGHT!" אנחנו שנינו מאותו הכפר, אומר טראמפ לנתניהו.
הרמה השנייה היא הרצון להגיע להפסקת אש. לא כדאי להתמכר למחוות של הבית הלבן: הנשיא רוצה שהמלחמה תעצור. זו איננה פרשנות. הוא אומר זאת בגלוי. יש מדינות אחרות במזרח התיכון שמביטות היטב ולוחצות, והן קרובות לבית הלבן, בראשן סעודיה. ארה"ב מפעילה לחץ אדיר ביממות האחרונות על קטאר. פגישה נוספת עם טראמפ בבית הלבן כבר התקיימה הלילה – ייתכן שכדי להודיע הודעה חשובה, לדוגמה, על הפסקת אש ברצועה.
גם עבור ראש הממשלה, השגת הפסקת אש כעת היא בקדימות עליונה, או לפחות זה הרושם שהוא נותן. האם הבית הלבן יכפה זאת באגרסיביות על נתניהו? אם לשפוט מהמחוות החיצוניות, טראמפ ונתניהו נמצאים בשיאו של ירח הדבש. אך הנשיא ידוע בכך שהוא יודע לשנות התנהגות כשצריך, ומהר.
הרמה השלישית היא מה שנתניהו צריך כדי לשרוד פוליטית, וטראמפ שמח לסייע. לכאן נכנסים דיבורי עתיד עזה, המשך ההנשמה ליוזמת "ההגירה מרצון" מהרצועה, חבילת הנורמליזציה האפשרית, ועוד. כל דבר שיאפשר לסמוטריץ' ולבן גביר לסמן שהם ניצחו, ובעצם הולכים ומתקרבים לחזונם הגדול – שלטון צבאי ברצועה, גירוש לפלסטינים. כל עוד אפשר לשמר סימני חיים של "החזון", ולהוסיף התקדמויות אזוריות, לנתניהו יהיה קל יותר להעביר עסקה. הבית הלבן מבין היטב את סד הלחצים הזה.
השלב הווייטנאמי ברצועה
אבל על אף היחסים המצוינים ששידרו טראמפ ונתניהו בפגישתם הראשונה, אי-אפשר היה אתמול לעסוק בפגישה – לא דרמטית באותו שלב – כאשר החדשות מרצועת עזה היו על עוד חמש משפחות ישראליות שחוו חורבן גמור.
השוואות היסטוריות הן תמיד גסות, מוטעות ומטעות. אך את לקחי ההיסטוריה כדאי לדעת, וההדהוד שלה יכול ללמד אותנו על המציאות. ישראל נמצאת בשלב ווייטנאמי ברצועת עזה. היא משועבדת לסיסמאות ועוסקת בהגדלה עקבית של ההימור. קחו סיסמה: לא נפסיק עד שחמאס יתפרק מנשקו. אם מחר בבוקר חמאס "יסכים" להתפרק מנשקו – האם זה יקרה? מי יוודא שכך יהיה? התשובה היא שרק צה"ל יכול לעשות זאת. והוא יכול לעשות זאת רק אם ישלוט בכל עזה בממשל צבאי מלא ומוחלט. אף אמירתי ואף מצרי לא יעברו מסמטה לסמטה בדיר אל-בלח ויוודאו שכל הקלצ'ניקובים נאספו. ובמילים אחרות: אם חמאס יסכים לאיסוף הנשק, זה יהיה בלוף. אלא אם ישראל תכבוש את השטח כולו. ואז, אין צורך שחמאס יסכים מלכתחילה, ואין כל ערך להסכם עמו. אז מדוע ישראל מעלה את הדרישה הזו? תענו אתם.
2 צפייה בגלריה
על פי המחוות החיצוניות הם נמצאים בשיא ירח הדבש. טראמפ מקבל את פני נתניהו, אתמול | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
סיסמה אחרת היא שחמאס "לא ישלוט ברצועה". חמאס כבר מסכים עקרונית לא לשלוט בה, אבל ישראל רוצה לוודא שהוא לא ישלוט גם מאחורי הקלעים. כדי שכך יהיה, צריך אחד משני דברים: או שצה"ל ישלוט ישירות ברצועה, ואז, שוב, אין טעם בהסכם עם חמאס. או שהרשות הפלסטינית תשלוט בעזה, כאויבת מושבעת של חמאס. על הרשות נתניהו לא מוכן לשמוע, וכך גם תידרך "גורם מדיני בכיר" לפנות בוקר. כיבוש צבאי של ישראל? הוא לא שלל. נתניהו מאותת לאנשיו (ובעיקר לשרי הימין הקיצוני) שהממשל הצבאי בדרך.
קחו עוד סיסמה: הבעיה שבגללה ישראל חוזרת שוב ושוב לאזורים שכבר נכנסה אליהם ברצועה היא שלא "טיפלה" כמו שצריך בתשתית של חמאס. במנהרות. בתת-קרקע. בגדודים. אם היא רק תיאחז בשטח ותיפטר משיטת הפשיטות, חמאס יובס. זו הסיסמה שסופקה לציבור הישראלי לפני "מרכבות גדעון".
הנה המציאות: נכון, מראשית המבצע ישראל השמידה הרבה יותר מתשתיות חמאס. היא פעלה באופן יותר יסודי ונשארה בשטח. רבים מגדודי חמאס נפגעו קשה. הנה המחיר: מאז שישראל חזרה להילחם והפסיקה את הפסקת האש, בחודש מארס, נפלו 38 לוחמים ברצועה. קצב של בערך עשרה בחודש. אך הממוצע משקר: במארס ובאפריל נפלו חיילים ספורים. החל מ-1 ביוני ספגנו את מרב האבידות. במילים אחרות: היכולות של חמאס לפגוע בחיילים לא נשחקו.
הסיסמה החדשה: עיר הומניטרית
חמשת חללי צה"ל בבית-חאנון נפלו במרחק של פחות משני קילומטרים מגדר המערכת עם עזה, בשטח שהוא חלק מהפרימטר הביטחוני. עקרונית, צה"ל מעולם לא עזב אותו. פרקטית, הוא לא היה בעיירה. הצבא, בפרט בסד"כ הנוכחי, לא יכול להיות בכל מקום. ולגבי סיסמת "ההישארות": מי שרוצה "להישאר" בשטח מזמין גרילה שלומדת את הכוח הכובש. הצבא מתבצר, הגרילה מוצאת פרצות. הצבא חופר, הגרילה מנסה לחפור עמוק יותר. חיזבאללה. וייטנאם, אפגניסטן, עיראק, עזה. אפשר לספור גופות של מחבלים שצה"ל הרג, אבל ברצועה צפופה שאין בה כלכלה יותר, ואין בתי ספר, ואין ממשל, קל לגייס גברים צעירים להילחם בישראל. האמריקאים עשו טעות נוראה בעיראק: הם פיטרו את הצבא של סדאם חוסיין. הישראלים עשו ועושים טעות גדולה יותר ברצועה: הם פיטרו את כולם.
עכשיו מוכרים סיסמה חדשה. אם רק נקים מחדש את רצועת עזה ברפיח, מעין "עיר הומניטרית" שכדי להגיע אליה "האוכלוסייה הפלסטינית תסונן" ממחבלים, אז חמאס יובס. ישראל תזיז בכוח שני מיליון תושבים לדרום הרצועה? ואיך היא תעשה את זה – בפלישה לאזורים בעזה שבהם יש חטופים שלנו? מה יהיה עליהם? ומה יהיה בדיוק במרחב ההומניטרי הזה? ממה יתפרנסו הפלסטינים שם – ומי יממן את זה? שוב הציבור הישראלי? ואיך בדיוק יוודאו שחמאס "לא ייכנס" ל"עיר ההומניטרית"? יקימו סביבה גדר? דיברתי עם חלק מהוגי התוכנית הזו. גם להם אין ממש תשובות.
מסתכלים לטווח קצר
בפגישת טראמפ-נתניהו הראשונה, הנושאים הללו נידונו בצורה עקרונית בלבד. האמריקאים לא עירערו על ההיגיון הישראלי. נתניהו הבהיר שחמאס לא ישלוט בעזה, והנשיא, כאשר נשאל על פתרון שתי המדינות, הפנה בנימוס את השאלה לראש הממשלה. נתניהו, מצידו, ערך את ההצגה עם מכתב ההמלצה לפרס נובל; ספק אם זה יסייע לסיכויי הנשיא, לאור תדמיתו הנוכחית של ראש הממשלה בעולם, ובסקנדינביה בפרט.
במזרח התיכון, תמיד כדאי לשים משקל-יתר על טווח קצר. מה שחשוב הוא מה שקורה עכשיו, לא מה שמתוכנן לעוד שנה, חודש או שבוע. בטווח הקצר יש ניסיון רציני להגיע להפסקת אש ולהחזיר עשרה חטופים חיים. הבית הלבן רוצה בכך, וכנראה גם נתניהו, בתנאיו שלו. הדבר החשוב שהשיג עד כה הוא רושם הברית המעמיקה בינו ובין הנשיא האמריקאי. אם נתניהו רוצה עסקה, הוא ישתמש בברית הזו כדי לשכנע את בן גביר ואת סמוטריץ' שכך ישראל תוכל לחזור למלחמה.
