יהודי קשיש, בן 86, לראשו מגבעת שחורה, ממרר בבכי ומוביל את מסע ההלוויה של בנו החייל ברחובות שכונת רמת בית-שמש החרדית. את ארונו של סמ"ר משה שמואל נול, שנפל בתחילת השבוע באסון זירת המטענים בבית-חאנון, נשאו יחד חרדים וחיילים. הם נפרדו ממנו בכבוד, בדממה. ביראה, ביראת שמיים. התמונה הזו, דוממת, בוערת, מספרת סיפור קטן. קטן מדי. האחווה הזו, ומסירות הנפש, ושותפות הגורל – זו לא שגרה. אלו הם היוצאים מהכלל שקיוו להיות כוח חלוץ בתוך החברה שממנה באו. אלו מתי המעט ששילמו את המחיר הנורא מכל.
3 צפייה בגלריה
(הלווייתו של סמ"ר משה שמואל נול השבוע. האחווה הזו ומסירות הנפש, אינן שגרה | צילום: עמית שאבי)
ארבעה חיילי נצח יהודה, חיילי הגדוד החרדי בחטיבת כפיר, נפלו בבית-חאנון (יחד עם לוחם נוסף מהחטיבה הצפונית). ארבעה וחצי קילומטרים מפרידים בין הר הרצל לכנסת ישראל. בהר הרצל התקיימו שלוש הלוויות של בני העיר ביום שלישי, בניה של הקהילה החרדית על גווניה: מהשכונות רמות, הר חומה ופסגת זאב. במשכן – הפוליטיקאים החרדים עשו כל אשר לאל ידם בשביל לקדם חוק השתמטות ולמנוע מצה"ל לאכוף את חובת הגיוס הנוכחית.
בזמן שהמשפחות השכולות הטריות קרעו חולצה וישבו שבעה, הרב הראשי לשעבר, הרב יצחק יוסף, הוציא מכתב מיוחד. "הרפיון בלימוד התורה גורם לאסונות כמו האסון הנורא של נפילת החיילים בקרב. מוטלת עלינו החובה לבוא חשבון בשל מה באה עלינו הצרה הזאת. ואולי אין זאת כי אם בעוון ביטול תורה", כתב. הרב יוסף מקפיד להציג קו ניצי ביותר נגד גיוס. הוא קבע כי "אם יכריחו אותנו ללכת לבקו"ם, ניסע כולנו לחו"ל", וכי "מי שמקבל צו גיוס – יקרע את הצו ולא ילך". מועצת החכמים של ש"ס הגדילה לעשות והצהירה כי "גם לבחור שלא לומד בישיבה אסור להתגייס לצה"ל".
בשונה מהקהילה הליטאית והחסידית, החיילים הם בשר מבשרה של הקהילה הספרדית שמצביעה לש"ס. בתוך ההנהגה החרדית הייתה ש"ס אמורה להיות הגשר. הבשורה. ההזדהות הלאומית נוכחת בחרדיות הספרדית, וברוב מוחלט של המשפחות ישנו חייל בסדיר או במילואים. אם לא במשפחה הגרעינית – אז בזו המורחבת.
מספיק להתבונן ברשימת השרים וחברי הכנסת של המפלגה – שישה מתוך 14 שירתו שירות צבאי מלא, חבר כנסת נוסף עשה שירות לאומי. השר יואב בן צור היה קצין בנח"ל, השר משה ארבל המשיך לשירות מילואים פעיל, שר הרווחה מרגי היה בפיקוד הדרום, יוסי טייב שירת בגבעתי, משה אבוטבול ביחידת הגששים וסימיון מושיאשוילי בחיל הים. רבים מהם מקפידים להגיע להלוויות חללים ולבתי אבלים. הם מבינים את גודל השעה, הם מבינים את הדחיפות, ובכל זאת הם בוחרים לעמוד כחומה בצורה כנגד כל מתווה אמיתי שיוכל להגדיל את הכוחות הלוחמים. אז איך ש"ס הפכה לחוד החנית במאבק בגיוס?
"ש"ס הוקמה בתור פוליסת הביטוח של חברת הלומדים", מסביר פרופ' נסים ליאון מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ומי שכתב כמה ספרים על תנועת ש"ס והחרדיות המזרחית. "המפלגות החרדיות ללא ש"ס לעולם לא היו מצליחות להגיע לכאלו היקפי פטור. בסופו של דבר, רק מפלגה חרדית ספרדית הצליחה להעביר קולות מציבור לא חרדי לרשימה חרדית, ובכך להגדיל בצורה דרמטית את הכוח הפוליטי החרדי. אם ש"ס לא הייתה קמה, לא היינו מתמודדים עם סוגיית ההשתמטות כפי שאנחנו נדרשים לה היום. מבחינה דמוגרפית זה אירוע משנה מציאות בחברה הישראלית. וכסוכנת הביטוח של חברת הלומדים, כשהחברה הזו מאוימת, הרבנים מזדעקים".
הניתוח של ליאון תואם למחקר של בנק ישראל מלפני כמה שנים, המראה כי ההגירה מהחינוך הממלכתי למוסדות החינוכיים של ש"ס לאורך שנות קיומה הובילה לירידה משמעותית בהיקף התעסוקה וההכנסה של גברים מזרחים אשר למדו בהם. בכל הנוגע לסוגיית הגיוס, בוגרי המוסדות של ש"ס משתייכים למסלול הפטור של תורתו אומנותו, וכך מי ששירתו בעצמם בצה"ל מגדלים דור שלא אמור לדרוך בבקו"ם.
איך בוחריה של ש"ס חיים עם הדיסוננס? "אחד המהלכים המשמעותיים להחלקת הנושא הזה בגרון של הבוחרים הוא הפיכתו של אריה דרעי לזקן השבט של ישראל החדשה", מסביר ליאון. "ממתגים אותו כמבוגר האחראי, בוודאי בממשלת ימין על מלא שאין לה שום בלמים. מקפידים להזכיר שהוא עבד עם כל שרי הביטחון וראשי הממשלה, שהוא הגורם המאזן של הממשלה".
הגיוס לצבא מאיים על החברה החרדית כי הוא מייצר השתלבות. חיילי כפיר מדגימים זאת היטב בקורות חייהם. רבים מהם נשרו מהמסגרות החרדיות וביקשו אלטרנטיבה. נתונים על יציאה מהחברה החרדית מלמדים גם איזו חברה היא הכי פריכה: 6% בלבד מהליטאים יעזבו את הקהילה החרדית, כ-9% מהחסידים עוזבים את קהילתם, ורבע מהקהילה החרדית-ספרדית לא ימשיכו בה. עזיבה אין פירושה בהכרח יציאה בשאלה, אלא עזיבה סוציולוגית.
"הש"סניקים הם חברה מנומרת. בעוד המפלגות החרדיות האשכנזיות נשענות על קהל הומוגוני, ש"ס פונה לקהל הטרוגני. ולכן היא חייבת לעמוד על המשמר באופן יותר אקטיבי", אומר ליאון, "היתרון של ש"ס בעיצוב החרדיות הרכה הוא גם נקודת התורפה שלה. היא כל הזמן צריכה להוכיח לאשכנזים שהיא יכולה להיות חלק מההגמוניה. יש אהבת אמת לחיילים מצד הרבנים והפוליטיקאים הש"סניקים, גם בקרב רבנים שמתבטאים נחרצות נגד הגיוס. גם הרגש הפטריוטי קיים. אבל יש היררכיה ברורה במשימות: הדאגה לחברת הלומדים ניצבת מעל לכל.
"זה קשור גם לתמורות משמעותיות במפלגה. עליית מעמד הביניים המזרחי הוביל לחסם בהתפתחות של ש"ס. אלו כבר לא מזרחים מהמעמד הנמוך שהיא מבטיחה להם חינוך זול או סלי מזון. מעמד ביניים עובר להצביע לליכוד, למפלגות המרכז או לעוצמה יהודית – ובש"ס מבינים את זה. בתוך המאבק למיצוי קולות, בשנת 2022 מחליטים במפלגה להתחבר עם עולם הישיבות הליטאי-ספרדי. אלו בעצם רבנים שמתנהלים בדיוק כמו העולם הליטאי חרדי, ומבחינתם יש רק ייעוד אחד לעולם היהודי: להחזיק את חברת הלומדים. הקבוצה הזו עזבה את ש"ס אחרי שהמפלגה נכנסה לממשלה של רבין, ולפני שנים ספורות שבה להנהגה הרוחנית ויש לה השפעה דרמטית".
עו"ד משה תורג'מן מאלעד גדל בכלל בבני-ברק. הוריו המרוקאים ביקשו לו עתיד של בן ישיבה שלא נופל מאף אשכנזי, אז הם שלחו אותו למוסדות של סאטמר. בשנות ה-80 קמה ש"ס, והבית השתנה. "כשש"ס פרצה זה היה רנסנס. אני זוכר את זה היטב כילד, כי אבא שלי הקים מטה בחירות בתוך הבית שלנו. היינו חלק מהמסעות של הרב עובדיה. אנחנו, שחלמנו להגר לתוך החברה החרדית-אשכנזית בתוך ההארדקור של בני-ברק, הרגשנו גאולה. היינו בטוחים שש"ס באה לגאול את דלת העם והאמנו לזה. היום אני מבין ששורש הבעיה היא שש"ס חיקתה את האשכנזיות ורצתה את אישורה התמידי, ולצערי זה החמיר עם השנים".
תורג'מן לא מתיישב בקלות בסיפור החרדי. הוא עו"ד לענייני משפחה, ומשרת במילואים יותר מ-300 יום. הוא גם הקים את תחל"ס – תוכנית חרדים לסדיר. "המטרה שלנו היא לנרמל את השירות הצבאי בתוך החברה החרדית. אני רואה איך בעיר שלי, אלעד, לא באמת מבינים את המחירים, את השחיקה, את גודל השעה. בעוד באקדמיה יש יותר מ-18 אלף בוגרי החינוך החרדי והמספרים רק גדלים, הצבא נתפס עדיין כסכנה רוחנית יותר גדולה. הדבר הזה הוא אבסורד.
"הסוגיה הזו נוכחת היום בכל בית ספרדי. יש לי בן אברך ובן סטודנט שהיה חייל. יש לי חתן אברך וחתן במילואים. השאלה היא מתי יהיה אפקט מצטבר שיחולל שינוי. השבוע רגליי לקחו אותי להר הרצל, להלוויות. הרגשתי את הקטסטרופה בכל הגוף. אלו שרצו להשתלב, שכבר עשו את הדרך, שהגיעו הכי מלמטה מתוך תקווה לקבל את כרטיס הכניסה לישראליות – משלמים בחייהם. והחברה שלהם אדישה. לא מבינה. אבל גם כאן יש שינוי. בעבר השכול היה לא רלוונטי עבור החברה החרדית. אבל עוד לפני 7 באוקטובר חלו שינויים. האתרים החרדיים מסקרים את הנופלים. עכשיו, אחרי שכמה וכמה משפחות חרדיות נוספו למעגל השכול במלחמה וזה בשר מבשרנו – אני מאמין שזה ייצור תנועה בנפש".
ש"ס איננה אפיזודה פוליטית. היא אחת השחקניות החשובות במגרש, ובידיה הכוח לחולל תמורות של ממש. הפער בין עמדות המפלגה ורבניה לבין חלק ניכר מבוחריה אינו רק דיסוננס, הוא מוקש דמוגרפי, חברתי ופוליטי. הקהילה הספרדית-חרדית יכולה להיות מפתח לשינוי מהותי. אבל לשם כך לא מספיקות כוונות טובות או תקווה לשינוי שיגיע מבפנים.
באופן אבסורדי, דווקא השארת המצב החוקי הקיים על כנו, ללא חוק השתמטות במסווה של חוק גיוס, היא שתוליד את השינוי. ככל שהצווים ימשיכו להישלח, ויותר צעירים ימצאו עצמם במעמד של עריקים, מי שממילא חי על התפר שבין עולם הישיבות לעולם המעשה יגיע לבקו"ם. ודווקא אז, אולי, תצליח המדינה לשים מעצור בסדק שבין המפלגות החרדיות לבוחריהן.
יום רביעי / הבית הלבן / וושינגטון
כובע אדום באותיות דפוס גדולות מכריז: טראמפ צדק בהכל! חתימה מסולסלת מופיעה על המצחייה. ועם הכובע מצטלם לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו. הקשר בין נשיא ארצות-הברית לראש הממשלה כנראה שווה סדרה או שתיים, אבל דווקא התמונה הזו, עם חפץ דומם, מעניינת. האקססורי ממתג את נתניהו כמעריץ. טראמפ מקפיד להצטלם עם הכובע האדום בכל הזדמנות, אפילו בליל המתקפה על איראן. נתניהו גם למד את הטריק: יש לו כובע כחול משלו שעליו כתוב "הניצחון המוחלט". למרות שדובריו הרשמיים התהדרו בו חודשים רבים, עדיין לא ראינו את נתניהו חובש אותו על ראשו. בכל זאת, מדובר באדם שמרן.
בזמן שטראמפ דורש את ביטול משפט נתניהו, ונתניהו דורש פרס נובל לטראמפ, הכובעים הם בסך הכל עוד מחווה של חנופה. אבל אם נתניהו אכן מזדהה עם המסר שלפיו טראמפ צדק בנוגע לה-כ-ל, אז כנראה המלחמה צריכה להיגמר מחר, והשלום אמור לנחות פה בעוד רגע. או אז רק צריך למכור את זה כניצחון מוחלט, בשביל שלא יחול בלבול בדף המסרים.
