הדירה? 2 חדרים ומרפסת בשכירות בשכונת נחלאות. משלמים 5,250 שקל. דן: "יש פה סמטאות צרות ודירות הזויות. אני זוכר שכשחיפשתי דירה הייתה אחת עם פטיו שבאמצע היה בור מים עתיק. הבעלים או הדיירים התקינו סולם ברזל שירד לתוך הבור ובפנים הם עשו סלון עם ספה, טלוויזיה ומנורות לד. הזיה".
נחלאות? דן: "אני מרעננה וגרתי בבית פרטי ואין קשר בין השכנים בכלל. פה אתה הולך ברחוב והשכנים תופסים אותך לשיחות. כל שישי מכינים לנו חלה ובחגים מביאים יין. זה מחמם את הלב". הדר: "אבל לפעמים זה מציק. אם אתה יוצא למרפסת לתלות כביסה אתה צריך להיות מוכן שהולכים לפנות אליך ומישהו ינסה לדבר איתך. לא תמיד זה זורם לך ולפעמים אני מוותרת על הכביסה כי לא בא לי לדבר עם אף אחד. בכלל, הקירות פה דקים ושומעים הכל ומשני הכיוונים הילדים של השכנים קוראים להם נהוראי, אז אתה שומע בסטריאו צעקות 'נהוראי'". דן: "אבל שישי-שבת יש פה שקט מדהים. כולם מסביב שומרים שבת". הדר: "אלא אם כן השכנים רבים".
כמה זמן אתם גרים פה? דן: "שנה. אחרי 7 באוקטובר הקפיצו אותי למילואים וחזרתי במארס והדר אמרה לי, 'אין מצב שאנחנו לא עוברים לגור יחד', אז מצאנו את הדירה הזו". הדר: "לא הייתי מוכנה שילך שוב לעזה בלי שיש לנו בית". דן: "הכרנו בבית ספר למשחק של ניסן נתיב בירושלים. שנינו לומדים באותה כיתה. כל אחד טוען שהשני התחיל, אבל הדר עשתה את המהלך". הדר: "הייתה מסיבה על איזה גג מתפרק פה בנחלאות והוא הבהיר שהוא בעניין, ואמרתי לו שלא כדאי לשכב בתוך הכיתה. אחרי כמה חודשים הייתה לנו סצנה שהיינו צריכים לשחק זוג ולהתנשק ואז זה קרה".
מילואים ולימודים? דן: "זה מאוד-מאוד מאתגר. פיספסתי המון אבל בית הספר דואג להשלים לי, למרות שבמשחק זה בעייתי. אתה מפסיד את כל מה שקורה בכיתה כי זה לא ספר שאתה פותח ומשלים". הדר: "כשהוא חזר המורים שמו אותנו בדואטים בשירה יחד ובעוד כל מיני תרגילים יחד, אז עזרתי לו להשלים ככה יוצא שאנחנו כל הזמן יחד". דן: "אנחנו גם עובדים יחד".
עובדים? דן: "אנחנו ממלצרים במסעדת דולפין ים. זו מסעדה מעולה". הדר: "אני הבאתי אותו לדולפין. הייתי שם יום לפניו. אנחנו באמת כל הזמן יחד. אנחנו עובדים עכשיו גם על הצגה יחד".
הצגה? דן: "זו הצגה באורך מלא שכתבנו יחד עם החברים מהכיתה. זה נקרא 'הכי בבית בעולם'. זה על ארבעה זוגות שנתקעים בגייטים שונים בשדות תעופה בעולם. כולם רוצים לחזור לארץ ובגלל המצב לא מצליחים. למשל אני בהצגה טסתי עם בת הזוג לוורשה כי רציתי להציע לה נישואים, והשתפנתי כי אני לא רוצה להתחתן במצב של המדינה. התהליך הוא שאנחנו בעצם מאלתרים כל מי אפשרויות תוך כדי הסצנה ובסוף בוחרים את הטקסט שרוצים להכניס למחזה. יש לנו שיתוף עם תיאטרון החאן בירושלים וזה עולה בין 15 ל-19 באוגוסט". הדר: "זה תיאטרון מדהים בתוך מבנה עתיק בירושלים. אבל לפני זה שבוע הבא במסגרת פסטיבל בכורות אנחנו פותחים את החזרה שלנו להצגה, ואנשים או מי שרוצים ללמוד משחק מוזמנים לבוא לראות את התהליך. זה מלחיץ אבל מרגש".
להיות שחקנים? הדר: "יש תמיד חשש במקצוע הזה, אבל אני לא יכולה ללמוד שום דבר אחר. אני אוהבת מיוזיקלס וחולמת על ברודוויי וניו-יורק וגם כתבתי מחזמר. יש לי אחות אוטיסטית וכתבתי על הפצע הזה מחזמר. אנחנו עושים הרבה אודישנים וברור לי שנקבל ואנחנו מקבלים הרבה 'לא', אבל אני מאמינה בנו. אני יודעת שאני שחקנית טובה ונהנית ממה שאני עושה. אני חושבת שתחושת ההצלחה תהיה להתפרנס ממה שאנחנו אוהבים". דן: "לי יש שתי הצגות ילדים שאני משתתף בהן, אז יש לי כבר הכנסה קטנה וקבועה בתחום וזה ממש משמח". הדר: "הבעיה של שני שחקנים בבית קטן היא שאין לאן לברוח. הוא מתאמן על הטקסט שלו ואני על הטקסטים שלי ואני לא יכולה לשמוע את עצמי. זה יכול לחרפן לפעמים. כשדן שר, למשל, הוא ממלא את כל הבית".
מצב כלכלי? הדר: "חרא בלבן. שלוש שנים, חמישה ימים בשבוע אתה מהבוקר עד הלילה בלימודים, אז אתה מצליח לדחוף פה ושם משמרת במסעדה. קורעים את התחת בסופ"ש וממלצרים כפולות – שישי בוקר וערב ושבת בוקר וערב. אתה נקרע כי גם הלימודים פיזיים ומעשיים. אתה בעיקר אוכל את החסכונות והמשפחה עוזרת". דן: "המילואים הצילו אותי בקטע הזה".
הבילוי? דן: "לראות סרט בבית עם פופקורן כשחוזרים בלילה או לשבת בבית קפה לאכול עוגת שוקולד חמה". הדר: "יש שני בתי קפה קבועים – נוקטורנו ובית העם, שהוא טרנדי תל-אביבי סטייל". דן: "מקום ממש שווה". הדר: "אנחנו אוהבים גם לרקוד יחד בבית. שמים מוזיקה ורוקדים. יש לנו אפילו פטיפון מקורי". דן: "אנחנו אוהבים להכין פסטה לבד. כשהיינו באיטליה אפילו קנינו מכשיר פסטה".
