לוח השנה נשבע שעברו כבר למעלה מחודשיים מאז מכבי ת"א והפועל באר-שבע נפגשו בפעם האחרונה, ואפילו פחות מאז שהמאבק ביניהן הוכרע עם זכייתה של הראשונה באליפות - והנה הן נפגשות שוב.
אומרים שיש דברים שצריך להתגעגע אליהם, אבל געגוע הוא גם בזבוז זמן. חבל שלא נפגשו כבר לפני שבוע וחבל שישובו להיפגש רק במחזור ה-13, אי שם בדצמבר. הוויכוח בין מכבי ת"א לבאר-שבע היה כל כך טוב, שגם אחרי שהוכרע אי-אפשר לעמוד בפיתוי של להתחיל אותו מחדש. הלוואי שיתווכחו בעונה הקרובה כמו בזו שעברה.
המונח הזה, "אלוף האלופים", הוא כשל של שפת הספורט. הוא תמיד מחמיא למחזיקת הגביע יותר ממה שמגיע לה, כי הרי אין דבר כזה, "אלופים" - אלופה יש רק אחת. לצד זאת, הרבה זמן שהוא לא התאים כמו שהוא מתאים ב-2025 לתאר את המפגש בין אלופת העונה הקודמת למחזיקת הגביע. לא עוד מפגש בין אלופה לקבוצה שזכתה בו מתוקף הרנדומליות של המפעל אך בינה לבין הצמרת של הכדורגל פעורה תהום בלתי ניתן לסגירה. רק מכבי ת"א היא האלופה, אבל באר-שבע הזאת היא הלא-אלופה הכי אלופה שהייתה לכדורגל הישראלי אולי מאז מכבי חיפה של 2009/10. אף שלא הצליחה לעשות זאת אפילו פעם אחת בארבעת המפגשים בעונה שעברה, ואולי דווקא בשל כך, ניצחון על הקבוצה שעקפה אותה בפוטו-פיניש ממש מציע הרבה יותר מחתיכת המתכת הזולה ביותר שיש לכדורגל הישראלי להציע – הוא הזדמנות להתפייס, ולו במעט, עם תחושת הפספוס הצורבת.
הבעיה היחידה היא שזו לא בדיוק הפועל באר-שבע. השלב המוקדם של העונה מבטיח גרסה בוסרית גם של מכבי ת"א, אך עבור באר-שבע מדובר בקרב שהיא בוחרת שלא לבחור בו. שלושה ימים אחרי המשחק הראשון מול לבסקי סופיה וארבעה ימים לפני הגומלין, כשבלומפילד הוא לא יותר מקונקשן עם עיגול אמצע בתור מסלול נחיתה, הופכים לקוץ בתחת התמודדות שבתזמון אחר יכולה הייתה להיות חגיגית. הבחירה הצפויה והמוצדקת של באר-שבע לבצע רוטציה עמוקה מרחיקה אותה מהאירוע. אפשר לתהות אם לניצחון יש משמעות מיוחדת, אבל אי-אפשר לתהות אם להפסד תהיה משמעות כזאת. לא תהיה לו. באר-שבע יכולה לנצח, אבל מי שיכולה להפסיד זו לא באר-שבע.
כניסוי כלים ראשון מרחק תשעה ימים ממשחק הבכורה באירופה, למכבי ת"א יש את הפריבילגיה להתייחס לאלוף האלופים ברצינות שספק אם הוא ראוי לה. הוא משוחק בתנאים שלה – בביתה ובזמן שנוח לה – אבל בשלב הזה של העונה, אין באמת תנאים שנוחים למישהו. אצל כולן רב הנסתר על הגלוי, אפילו אצל אלופה ששמרה על שני השחקנים הטובים ביותר שלה ונהנית מהמשכיות נדירה עם מאמן בעונתו השנייה. גבי קניקובסקי יושב על הגדר, רוי רביבו ודור תורג'מן מתנדנדים עליה.
היופי במשחק הראשון של העונה הוא שאין בו מקום לפסימיות – רק לאופטימיות. כל גילוי של חולשה אפשר להסביר בגמגום של פתיחה, אבל כל פעולה טובה מזמנת יציאה מפרופורציה. רק דמיינו מה שער אחד של יון ניקולאסקו יעשה לאוהדי מכבי. ערן זהבי? מי?
