החיים שלי בכפר // סרחיו ביסיו } תרגום: מיכל שליו } תשע נשמות } 140 עמ'
הכל חדש, חשוד ומוזר כשאת בת 12, והסופר הארגנטינאי סרחיו ביסיו, שכתב גם שירה, מחזות ותסריטים, יודע את זה. הרומן הקצר 'החיים שלי בכפר', שרואה אור עכשיו בתרגום לעברית עקבית וצלולה, בלי שום עכירוּת, משלבית או קישוטית, נמסר כולו בידי הגיבורה אירנה, שכנראה כותבת את הדברים עבורנו, לא עבור עצמה, כבר אחרי שהתבגרה ובטחה בכישורי הכתיבה שלה, אבל לא הרבה אחרי. הוא מתחיל ביום שבו אירנה בת ה-12, שתמיד ידעה שהיא רוצה להיות משוררת, אוזרת תעוזה לקרוא בטלפון לאמא שלה שיר שהיא כתבה. זהו גם היום שבו אמא שלה מתה בתאונת דרכים. לא אמה אחראית לתאונה הקטלנית, אלא החבר החדש של האם, שלקח אותה איתו לביקור בעיר הולדתו, וברגע שהביט בנוף ילדותו, "הוא התחיל לבכות מרוב התרגשות. בגלל הדמעות הוא איבד שליטה על המכונית. הוא פגע בשוליים. הם התהפכו. אמא שלי מתה", כותבת אירנה בדיעבד, ומנקודת מבטה אין זה משנה אם גם החבר מת, השיר שלה הופך אותם ביותר ממובן אחד, הוא מייצר מטמורפוזה.
הספר עוד לא צבר שתי פסקאות, וכבר רעיונות רבים מתממשים באופן עלילתי. בראשם ההכרה שכדי לבטא את קולֵך הסגולי, את חייבת אמא מתה, או כמו שכתבה הסופרת יערה שחורי במסה 'הספרות כאֵם מתה': "לא המחבר מת, אלא אמא מתה. מותה אירע אולי אתמול שפירושו עכשיו. מרגע שנולדנו האם התחילה למות, החלה להיכתב. אנחנו כותבים אותה כקושרים אליה את חבלי המרחק והלשון במקום חבלי הלידה. אנחנו כותבים לנגד עין שגורלה להיעצם".
כל פרט נטען אצל ביסיו במשמעות מטאפורית. לאורך הסיפור נפרסת מערכת סבוכה של יחסים בין בני אדם ובין בעלי חיים כחלק מההתעצבות של אירנה, שמפעילה כישורים של המשגה מחדש, ומחליפה מערכת תפיסתית אחת בחדשה בכל פעם שהיא נתקלת במוזרות במציאות. גם הבכי של הנהג, שמעוור את עיניו ודוחק אותו אל השוליים, קרי: מוביל אל שוּליוּת, ומסמן כי קיום בשוליים הוא בעצם מוות. נשים לב שזה גם הגבר שבוכה, לא הילדה המתייתמת, ונזכור את תפקידו של הבכי ברפלקסיה העצמית של אירנה. בתוך יממה אירנה מגיעה אל אואל, לביתו של אביה שאותו היא לא מזהה ולא מכירה, כי הוריה נפרדו כשהייתה בת שלוש. מאביה היא זוכרת רק "צללית מטושטשת שנשקה לי במצח כשהלכתי לישון", תחת האב מתבסס צל, אין-פָּנים, יש רק פעולה שדומה להטבלה. מי שצפה בסרטה הנפלא של אלה ארמוני 'ספק ילדה, ספק אישה', מוזמן לחשוב על תפקידו האקוטי של ייצוג הזיכרון המטושטש בהנכחת האב-הנעדר. מרגע זה גם דמותו של האב, גם החיים החדשים של הנערה בסביבה מתרופפת והולכת, לצד בנו החורג של האב, שמסתבר שנפרד מעוד אישה ומתקיים מעבר לחומות הנורמטיביות בקיום שנדמה כנורמטיבי היחיד האפשרי — כל חומר עלילתי הופך לעבודת דימוי.
חומרי הסיפור של אירנה, שאינו פוסק מלהתחדש ולהשתנות מרגע לרגע, משנים צורה מעמוד לעמוד. כוחו של ביסיו בהכרה שהייצוג הספרותי הוא דגם מתהווה, ולא בכדי הוא נוהג להצהיר בראיונות שכאשר הוא מתחיל לכתוב הוא לעולם אינו יודע מה תהיה העלילה ומה יהיה הסוף. ביסיו לא בשביל כולם, אלא בשביל אוהבי ספרות. הוא מתייחס לסיפור כאל חומר פלסטי, מבנה מסועף, צליל בווריאציה. לא מדובר בכתיבה פוסטמודרנית שחותרת תחת הריאליזם ומציגה פרספקטיבות משתנות, אף שיש לשים לב מי מדבר בספר, אדם מדומיין או ממשי, ואת מי רואים בספר, בעל חיים מדומיין או ממשי. ביסיו בוטח בתבנית הסיפורית, ברגשות ובחוויות של הגיבורה שלו, שמשתנים על פי הכרתה. כשהאבא שואל אותה איך הייתה הנסיעה, היא אומרת שטובה, כי היה לה זמן לבכות בשלווה. אחר כך תגיד לו שהיא לעולם אינה בוכה, ותשכח מזה. אנחנו מכירים רומני חניכה של נערות, הטובים שבהם נכתבו בידי נשים כמו הרפר לי, לואיזה מ. אלקוט וסילביה פלאת. אנחנו מכירים וידויי התבגרות נשית, הטובים שבהם נכתבו בידי נשים כמו אנה פרנק ומרי מקארתי. כאן המבט מוסט מן המוקד, ואנחנו מרפרפים בעין חצי עצומה על מציאות שמגלה את עצמה סיזיפית ואלימה, אבל גם חברִית ומזַמֶּנֶת. זה סיפור מוזר במובן המשמח של המילה, שבו הכתיבה היא הפעולה היציבה היחידה. •
