מַשָּׂא גָּדוֹל לַחְשֹׁב הָאַיִן
אַחֲרֵי הַהֲזָנָה הַגְּדוֹלָה וְהָאֹשֶׁר. עַתָּה הַלֹּא
כָּתוּב שָׁחֹר עַל קִיר גָּדוֹל, מַפְחִיד כְּלֹעַ בּוֹלְעָנִי.
לֹא
לָחַמְתִּי בּוֹ עַד שֶׁאֵינִי.
עַד שֶׁהַלֹּא הוֹלִיד בִּי יִלְלַת
לָמָּה שְׁבַקְתַּנִי.
וְאֵיכָה אוּכַל
לִבְכּוֹת אֶת מָה שֶׁלֹּא, הֲרֵי
הַנֶּעֱדָר הָפַךְ תּוֹשַׁב הָאָרֶץ,
הַכֹּל אַיִן וְרִיק וָנֶהִי.
חָכְמַת נָשִׁים מוֹסֶרֶת אֶת
גּוֹרַל הַבִּזָּיוֹן לְמִי שֶׁתִּלָּחֵם
בְּמָה שֶׁאֵין.
אֲנִי בְּזוּיָה.
וְהוּא
נִשְׂגָּב. אַף
דְּמוּת גּוּפוֹ אֵינָהּ בְּרוּרָה לִי,
אִם יֵשׁ לוֹ, וְאִם אוֹהֵב כְּמוֹ שֶׁגֶּבֶר,
אוֹ כְּגוֹלְדְבֵּרְג אֲנִי מִתְאַהֶבֶת בִּגְבָרִים שֶׁאֵינָם
אֶלָּא פִּתּוּי חָכְמָה וָדַעַת.
שָׁבָה לָעֻבְדּוֹת כְּמוֹ לִפְּרוֹטוֹקוֹל רְפוּאִי:
הוּא שָׂמַח, הוּא אָהַב, הוּא גָּמַר (בְּצַהֲלָה).
אֲבָל הָלַךְ. כְּמוֹ שֶׁבָּא.
