בשנת 1921, כשהוא על ערש דוויי, השלים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי את יצירתו האחרונה והשאפתנית ביותר, הרומן 'מרים'. הרומן, אמור היה — לפי התוכנית המקורית של הסופר — להציג את סיפור התבגרותה של נערה יהודייה, במיטב המסורת של רומן ההתבגרות האירופי. עם זאת, התוצר הסופי הוא יצירה פרגמנטרית ומוזרה, המורכבת מעלילה קלושה העוקבת אחרי מרים, לצד שלל סיפורים אחרים מהעיירות שבהן היא גרה, רובם טרגיים וסתומים לגמרי, וחזיונות והגיגים פילוסופיים ותיאולוגיים. זהו לא "רומן גמור", כלשונו של ברדיצ'בסקי עצמו:
"לפני שנים רבות רשמתי לי עלי גליון כל פּרטי המאורע הזה, מאורע כולל בקרבו רומן גמור לכל תאיו וחדריו. את הכל ראיתי בחזון והצצתי לגלגלי המקרים ולארג המעשים ההם. אולם פּגעי הזמן היו בעוכרי ונמנעתי עד עתה להוציא הגות שירי אל הפועל. והנה באתי בימים; עבר היום שניתן לבן אדם ולתפקידו, וצללי-ערב באים מרחוק — עוד שעל אחד אל הליל הארוך, שבו נלין כולנו עד תּום כל-חי. הנני כותב עתה רק לאור הנר והעת דחוקה, על כן אקצר".
הביקורת, באופן כללי, מצאה ברומן כישלון פואטי — גם אם מרהיב או מסקרן. עם זאת, את הרומן 'מרים' ניתן גם להבין נוכח הרקע ההיסטורי שלו: הרומן נכתב לאחר שורה של פוגרומים שהחריבו את העיירות שבהן גדל הסופר. אביו ואחיו נרצחו גם הם בפרעות, והשמועות על מותם הגיעו אל הסופר, שישב בברלין, רק לאחר זמן רב. במובן זה, הרומן הוא כזה הנכתב לאורו של אסון — אותם "צללי ערב" — והמבנה המפורק שלו מייצג את האובדן והאבל של ברדיצ'בסקי ושל העם היהודי. במונחים פואטיים, הרומן מציע כתיבה שלא מצליחה לייצג את המושא שלה — סיפורה של נערה — שכן הוא העולם עצמו שבו אמור להתרחש סיפור זה, עולמו של ברדיצ'בסקי ושל יהדות מזרח אירופה, עומד על סף חורבן.
"והנה בא הכורת על כל העיירות האלה, בא על החיים ועל הספרים ההם; ימי חורבן גמור באו על כל המקומות, שבהם עלו תקווֹתי וניצני שירתי גם יחד. עיר-מולדתי היתה לנידה, יד צר היתה בכל מחמדי. בלע אֵל-נתיבות כל מטעי עם ולא חמל, אף בנפש מוריו עשה שמות. – נהפּך לאֵבל כינורי, רוחי הומה, היגון אוכל מנפש עד בבשר, רק קינה אדע, ואיך אסַפּר מעשה נערה, מעשים בכל יום, בני שירת-היום. עלים קצרים נשארו אצלי, ואני אוציאם לפני הקורא בסירוגין והיו לשארית".
'מרים', אם כן, מסמן פרק אחרון וטרגי ביצירת ברדיצ'בסקי: יצירה שהוסטה מצירה בשל האסון, שנוכח בה בכל צעד ושעל. חשוב לציין שהאסון לא מופיע בתוך עלילת היצירה, אלא רק בהתערבויות לא מעטות של המספר, במבנה המפורק של הרומן, וכן בסיפורים הרבים מאוד המרכיבים אותו, שרובם נגמרים במפח נפש חסר הסבר. כלומר, האסון הוא התשתית הפואטית של היצירה — במובן זה, יצירתו האחרונה של ברדיצ'בסקי אינה כישלון, אלא פרויקט פואטי שאפתני במיוחד: הניסיון לייצג טראומה איומה כל כך, של ניתן לבטאה במילים. "איך אספר מעשה נערה בכינור אבל וברוח הומה", שואל ברדיצ'בסקי. הרומן, אותה שארית, הצבת זכר נואשת, היא התשובה הנואשת שלו לשאלה זאת. זוהי, כנראה, המשמעות של הפרק האחרון של יצירתו: לא עוד ברדיצ'בסקי מלא העזוז הקורא לשינוי הערכים ומאמין ומתקף את הפרויקט הציוני-הלאומי השזור בכל נים של כתיבתו, בקריאות חסרות פשרות לריבונות. וגם לא ברדיצ'בסקי האספן של העשור השני של המאה ה-20, שעבורו שימור והתחדשות העם היהודי הם המטרה העליונה. זוהי כתיבה מיואשת, שהתייאשה כמעט באופן מוחלט מעתיד הציונות, ועדיין דחופה ונמהרת, למרות אבלה. מטרתה היא הצבת זכר כפולה: הן למה שנותר מן האסון והן לכל מה שאבד, ואותו ניתן לזכור ולהזכיר רק דרך סימון אובדנו.
האתיקה של 'מרים' מצויה לא רק בהתגברות על האסון דרך שימורו, אלא גם במתן מקום, דרך שלל ייצוגים של חזיונות וחלומות: שלל החזיונות האפוקליפטיים המופיעים ברומן נמסרים במעין מצב של נים לא נים, בין ערות לשינה, נבואה וחלום, סיפור והיסטוריה: "אין אלוהים, כי אם שטן; הוא חציו זכר וחציו נקבה, והוא אוכל פּרחים ומקיא פּרחים; הכל לו למשחק, הוא אכזרי כיענה. ככל אלה קראתי לאור הנר. נתנמנמתי ואיקץ". עניין זה אינו מקרי: עבור ברדיצ'בסקי, התנועה ההיסטורית של העם היהודי אינה היסטוריה גרידא, כי אם מה שהוא מכנה "חזיון התולדה". כלומר, שילוב של דמיון, מיתוס ומומנט פוליטי שעל כנפיהם נעה ההיסטוריה היהודית והציונית קדימה. ההיסטוריה, אם כן, גם במצבה המיואש ביותר, אינה עניין של התפכחות או "ריאל-פוליטיק", אלא כזו הקשורה בחזון ובסיפור ודורשת אותם. ובהתאמה, בתגובה לאסון, ברדיצ'בסקי לא "מתפכח" אלא שב אל החלומות והחזיונות התיאולוגיים שלו, שם הוא מוצא פורקן, כעס, וביטוי לאבל העמוק שלו: "ואני גם אני בעסקי במלאכתי רוחי בי סוער, חרב לה' על בני שבטי ואין מידו מציל. אין רגליים לכיסא עוד; 'נבוכה השכינה ובוֹשה' — אבנים על שכמי, הלב מתפּוצץ ואני מעתיק נושנות".
לא מעט דברים אפשר לומר על היחס בין הימים ההם לאלו שלנו. כשכתבתי על יצירת ברדיצ'בסקי לא דמיינתי שהאסון ישוב ויפקוד באופן כזה את היהודים. וגם לא דמיינתי את התגובה המחרידה, הנוראית, ההרסנית שלנו, ריבונים כעת, בתגובה לאסון שלנו. במובן זה, 'מרים' יכול (או יכול היה) ללמד אותנו על מצבנו אנו. ראשית, כי התגובה שלנו אל האסון לא יכולה להיות ניסיון לנצח בחזרה, במעין ניסיון להשיב לכיסו את האל הבוגדני שרק הרגע הפקירנו. מה שאבד ב-7 באוקטובר לא יחזור לחיים דרך מסעות הרג ונקם, ואין לו שום תקומה. למעשה, אם נקשיב ל'מרים' נגלה בו יכולת נדירה לחיות את האסון, ולא לנסות להדיר אותו דרך הפיכה של האובדן למשענת או להישג. זוהי אולי מסקנה עגומה, לאחר כל כך הרבה מוות שביצעו היהודים, אותם יהודים, עדיין רדופים על ידי ההיסטוריה שלהם. ועדיין, לעולם לא מאוחר להזכירה. שנית, גם בנוגע לאסון עצמו, לרומן יש משהו להגיד: האסון, כל אסון, אינו "מציאות" שאליה צריך להתפכח, אלא שייך לסדר התיאולוגי, הספרותי, החזיוני — הוא שייך למסורות ולעבר, לדמיון המשותף ולמשענות העולם, באותה מידה שהוא שייך להווה ולעתיד. מה שהתערער עבור ברדיצ'בסקי הוא דמותו של העולם, אך הוא לא מעז לטעון כי ברגע שקרה האסון עלינו "להכיר במציאות כפי שהיא", אלא מזהה את האסון עם בגידה אלוהית, "בני אליל נידח אנו", הוא אומר. במובן זה, ברדיצ'בסקי נותר נאמן ליסוד ההיסטורי-פוליטי של יצירתו ומחשבתו: כדי לנוע קדימה, כדי להתאבל, להחלים, ולהתקדם אל עתיד כלשהו, עלינו לחלום, לדמיין, להעמיד "חזיון תולדה". בניגוד לפוליטיקה עכשווית, צינית, ניהיליסטית, "פרגמטית" ונטולת אופק, המורשת של הספרותית והפוליטית של אחד מנביאי הציונות מצויה, אולי, בציווי החזיוני שלה. •
מה שאבד ב-7 באוקטובר לא יחזור לחיים דרך מסעות הרג ונקם, ואין לו שום תקומה. למעשה, אם נקשיב ל'מרים' נגלה בו יכולת נדירה לחיות את האסון, ולא לנסות להדיר אותו דרך הפיכה של האובדן למשענת או להישג
