עצוב מאוד בסוכת האבלים שהקימה משפחת אבו-זיאד בכפר הדרוזי מסעדה ברמת הגולן. אחיה של אום זיאד, אם המשפחה, נרצח בקרבות מול אנשי המשטר הסורי בסווידא. הוא היה בן 62, ורק אתמול נודע לבני משפחתו בישראל שהוא דימם למוות במשך ארבעה ימים עד שנמצאה גופתו.
"אין דבר קשה יותר", אמרה בכאב האחות השכולה, אום זיאד. "הוא מת גיבור – בהגנה על ביתו, על משפחתו". בתה, סאוסן סיפרה: "אמא לא ראתה את משפחתה מאז 1967, אז נסגר הגבול. היא נותקה מהם בעל כורחה – ועכשיו היא שוב חווה אובדן".
האווירה בימים האחרונים ביישובים הדרוזיים ברמת הגולן היא של צער ודאגה. רבים מבני העדה איבדו קרובים בטבח האכזרי שמתחולל בסווידא שבדרום סוריה, ותחושת האבל נוכחת בכל יישוב, סמטה ובית.
בכפר בוקעאתא, כמו בשאר הכפרים הדרוזיים בגולן, נערכו בימים האחרונים טקסי אשכבה המוניים לבני משפחות שנרצחו בטבח. במקום גופות, הוצבו במקום תמונות הנרצחים. "כואב הלב", זעקו הנשים בטקסים עם דמעות בעיניהן, ודגלי העדה הדרוזית מתנוססים מעל.
מלבד האובדן הקשה, המשפחות חיות גם בחשש כבד לגורל הנעדרים והחטופים שגורלם טרם נודע. כמעט בכל בית יש מישהו שמחכה לשיחה, להודעה – לאות חיים.
אחד מבני הדודים של משפחת אלשאער שוהה עדיין באזור הקרבות. "היום הוא שלח לי הודעה בווטסאפ", סיפר אתמול נאזם, אב המשפחה, שהשמיע בהתרגשות את ההודעה לבני משפחתו. "כולנו דואגים לו. לסווידא, לסוריה – בשבילנו זה לא 'שם', זה אצלנו, בלב. אנחנו אחד". גם ג'מיל בטחיש, תושב הכפר מסעדה, אומר: "לכל משפחה כאן יש קרובים בסווידא ובסוריה. מה שקורה להם – קורה גם לנו".
לאורך הגבול בגולן נרשמו בימים האחרונים תנועות לא שגרתיות: כמה צעירים דרוזים פרצו ביום רביעי את הגבול לתוך סוריה – ומנגד חלק מקרוביהם בצד הסורי הגיעו ללון אצל משפחותיהם בצד הישראלי. אתמול חלקם כבר חזרו לבתיהם.
"זו תחושה שאי-אפשר לתאר", סיפר בהתרגשות ראדי אבו-קייס שחצה את הגבול מסוריה עם משפחתו ולן אצל קרוביו
במג'דל שמס. "פעם שנייה שלי כאן – הראשונה הייתה לביקור דתי, ועכשיו הגעתי עם כל המשפחה. אני מקווה שהביקורים יימשכו".
על גבעת הצעקות, בסמוך לגבול, ישבה חפידה בטחיש והביטה לעבר סוריה. היא קיוותה לראות את אחיה, תושב ג'רמאנה, שעשוי להגיע. "לא קבענו מראש, אבל אני פשוט יושבת כאן, מחכה. מתגעגעת, דואגת, מקווה", סיפרה בעיניים דומעות. לידה ישבה נאהי אבו-סאלח, שחיכתה גם היא לקרוביה מסווידא: "אני רוצה להריח את הריח של אנשי סווידא. הם עברו טבח, עינויים. אני רק רוצה לראות אותם כאן".
מעברו השני של הגבול, סעידה – תושבת חאדר – סיימה ביקור אצל קרוביה במג'דל שמס. בדרכה חזרה הם חיבקו אותה בחום: "תודה שבאת. אהלן וסהלן". סעידה פרצה בבכי: "אני מקווה שתהיה תמיד אפשרות להתאחד, להיפגש. שהמשפחות יישארו מחוברות".
