טיול לסקוטלנד שתוכנן במשך חצי שנה ובוטל במסגרת בליץ הביטולים של חברות התעופה הזרות, הצליח לבאס אבל לא ליותר מדקתיים. בקצב שבו אנו חיים כאן, ידענו שסקוטלנד תמתין לשעתה. המחותנים שלנו, לחלופין, הצליחו לצאת ברגע האחרון מביתם המתוק שבהר אדר להפלגה המתוכננת באלסקה ולשלוח לנו מרחוק תמונות צוננות בצבעי ירוק-כחול שנגזלו מאיתנו.
כחובבים מנוסים של חילופי בתים, ארזנו שני תיקים ומצלמה והתמקמנו בביתם ליומיים, שהבטיחו (וגם קיימו) ירידה של חמש מעלות מהטמפרטורות הבלתי אפשריות ביתר חלקי הארץ. תיכננו להתמקד בתצפיות, בזריחות ובשקיעות, בטיול קצר שיאפשר מזג האוויר, ובהיכרות עומק עם אבו-גוש, היישוב השכן, המציע למבקריו הרבה יותר מחומוס.
ביקור אצל קנדי
פתחנו בארוחת בוקר מאוחרת ב"הרים בייקרי" שבקריית ענבים, הקיבוץ שעוד נשוב אליו יותר לאורך החופשה הקטנה שלנו. גינה מוצלת רחבת ידיים, ויטרינת עוגות יפהפייה ושולחנות קטנים פזורים, מלאים עד אפס מקום בסועדים, ובסועדים נוספים שהמתינו לתורם. חמש דקות ברגל משם נמצאת "האסם", מחנויות העיצוב היפות ויוצאות הדופן בארץ, שתמיד שווה ביקור. היא ממוקמת בחלל תעשייתי ענק שהיה בעבר אסם תבואה, ומציעה פריטים שלעולם לא ייראו במקומות אחרים.
לעת ערב נסענו להר עמינדב וטיפסנו ליד קנדי, אנדרטה ונקודת תצפית שהוקמה לזכר נשיא ארה"ב, ג'ון פ’ קנדי. האנדרטה מזכירה גזע עץ כרות, ומסמלת את מותו הפתאומי של הנשיא שנרצח ביריות מתנקש. 51 פסי בטון מקיפים אותה, כמספר מדינות ארה"ב, ובתוכה תבליט ראשו של הנשיא לצד נר תמיד. השמש שירדה אל מול הנוף הפתוח של הרי ירושלים וגוש עציון — צבעה את פסי הבטון בזהב טהור עד שנעלמה מטה, שוקעת בין ענפי העצים ומותירה שמיים כחולים-כתומים אחריה.
נאמנים להחלטתנו לוותר על בישול ביתי לטובת היכרות עם טעמי הסביבה, נסענו קצרות למשב פוד טראקס שבצומת שורש — מתחם משאיות אוכל בטבע, שלכל אחת מהן תפריט ייחודי. אנחנו בחרנו בהמבורגר שנצלה היטב, מגיר מיצים לתוך לחמנייה רכה שעטפה אותו, מלווה בירקות טריים. הגענו לארוחה על הדרך שהפתיעה לטובה באיכותה, מה גם שהתיישבנו מול הנוף המרהיב של הרי ירושלים, השפלה ועמק בית-שמש — שהיווה סיום אפי ליום הראשון שלנו.
אנדרטה חיה
למחרת השכמנו ויצאנו לגבעת הרדאר דרך ערפל כבד ופוטוגני. לעומת הלחות הכבדה המוכרת באזור השרון גם בשעת לילה, כאן יצאנו אל צינת הבוקר עטופים במעיל קל, מצטמררים מעונג. בתחתית גבעת הרדאר, למרגלות האנדרטה, מוצבים מספר טנקים וכלי רכב צבאיים ישנים — שרידים מתקופת מלחמת העצמאות, במעין מיצג פתוח שמנציח את הקרבות הקשים שהתחוללו במאבק על הדרך לירושלים. הכלים המשוריינים מונחים בשטח כאילו נעצרו באמצע תנועה, והם מספקים למבקרים הצצה מוחשית לעוצמת הקרבות שהיו במקום.
בראש הגבעה שוכנת אנדרטת חטיבת הראל — מבנה אבן מעוגל ומרשים עם עמודי זיכרון ושמות הנופלים. לא התעצלנו וטיפסנו במעלה גרם המדרגות הספירלי עד לפסגה המשקיפה על מזרח ירושלים ושכונותיה, דרך רכס הרי יהודה, ועד לשפלת החוף. זהו מקום שקט וטעון, המשקיף על קו החזית ההיסטורי ומחבר בין עבר, נוף והווה. המסבירן הקולי ליווה את תקתוקי המצלמה, כשהערפל שב ונסוג חליפות, עוטף את הגגות האדומים וממלא את הלב הסולד מחום באושר מפתיע ומוערך.
פיתה וטחינה
בשעת בוקר מוקדמת למדי, יצאנו לטייל ברחובות אבו-גוש. הצ'אט שהבטיח סיור בין תנורים כשעשן מיתמר מארובות הבתים, ונשים מסורתיות אופות בהם לחם ריחני, הסתבר כאחת ההבטחות הצילומיות שאין להן יסוד. במקום זאת, הגענו למאפיית "חובז" ("לחם" בערבית), כשריח המאפים הטריים מקדם את פנינו עוד טרם הכניסה. ירדנו אל קומת המרתף, לסיור ספונטני שהדגים את תהליך האפייה: פיתות דרוזיות נאפו על טאבון רותח, לחמניות הוכנסו לחדר התפחה ופיתות תפוחות וריחניות נפלטו מהתנור שבמרכז החלל.
משם המשכנו ל"טחינה אל-יסמין", חנות קטנה וצנועה שבחדרה הפנימי נקלה שומשום, ובחזיתה זולגת טחינה אל צנצנות זכוכית. מי יכול לעמוד בכל הטוב הזה, חשבתי לעצמי בעוד המוכר אורז חלווה מעולה מתובלת בהל וצנצנת טחינה לקחת הביתה.
השליחות של אוליביה
לפני הצהריים סרנו למנזר הבנדיקטיני להפוגה קרירה מהשמש שהחלה לתת את אותותיה. כל סיור שלי בארץ ובחו"ל, בוודאי בערים מעורבות, יעבור בבתי תפילה: בתי כנסת, כנסיות ומנזרים, ובמידת האפשר גם מסגדים. ההתכנסות האינטימית הזו של האדם עם אלוהיו — מרתקת ונוגעת ללב. אני מוצאת את עצמי מביטה מן הצד, מוודאת שהמתפללים מודעים לנוכחותי, ושאני לא חודרת לתחום הפרט, אך שומרת על מרחק ביטחון, מאפשרת מרחב כן להתכנסות.
אנחנו צועדים למול גינה יפה ופורחת. עצים מצילים ודלת עץ ענקית מעוטרת פיתוחים הובילו אותנו לחלל התפילה המרכזי, עשוי האבן ומעוטר הפרסקאות. ליווה אותנו פנימה האח אוליביה, נזיר צרפתי ודמות יוצאת דופן בנוף הישראלי. ב-1977 הוא בחר להשתקע כאן כחלק מהקהילה הנוצרית-קתולית, אך ברבות השנים הפך לגשר חי בין עולמות: בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, בין מזרח למערב, בין תיירים לחיילים. בעברית השוטפת שלו הוא מארח קבוצות מהארץ והעולם, מתפלל, שר, עובד את האדמה ומבשל ליקרים מעשה ידיו — והכל מתוך תפיסה עמוקה של דו-קיום, ענווה ופתיחות.
מי שזכה להכירו מדבר עליו לא רק כנזיר, אלא כשליח של תקווה שקטה ונוכחות מפוכחת במציאות רוגשת. הוא מוביל אותנו מטה אל הקריפטה הצוננת ומדליק נר. בהיותה מרחב חשוך ותת-קרקעי, היא משמשת מקום סמלי למפגש פיזי ורוחני עם הזיכרון ועם השלווה, תוך כדי תפילה עבור נשמות הנזירים הקבורים שם. ושם, הוא מספר, ייקבר אף הוא בבוא יומו.
מעט לפני סיום הביקור, אנחנו נפרדים ממנו בתודה, כדי לאפשר לו להיערך לקראת המיסה הצפויה. טרם צאתנו הוא מזמין אותנו לשמוע אותו שר א-קפלה בחלל המרכזי. הוא בוחר לשיר טקסט שלמד מקבוצת חיילים, שמקורו בספר תהילים: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי". קולו העמוק המתמזג בחלל מקבל עוצמה מיוחדת באותו יום מר לאחר נפילתם של חמישה חיילים.
אחר הצהריים אנחנו סרים למסגד קדירוב. המבנה האדיר שנבנה בסגנון קווקזי פורס את ארבעת צריחיו אל השמיים ומעוטר בשיש, זהב ופסוקי תפילה. מימון הבנייה שלו הגיע ברובו מממשלת צ'צ'ניה, ומסמל את החיבור שבין עבר לעתיד, בין מסורת לזהות.
להרגיש קרוב
את היומיים הנהדרים שלנו אנחנו מסיימים לעת ערב ב"נורה" שבקריית ענבים, הקיבוץ שהפך, מסתבר, למוקד עלייה לרגל לחובבי אוכל טוב: יין טוב פותח את הארוחה לצד סטייק ולחם קלוי עם מטבלים לצידו. ארוחה שנפתחת בלחם העשוי ביד טובה כל כך, מייצרת ציפיות גבוהות להמשך, ולשמחתנו היא גם עומדת בהן, ואף למעלה מזה. שוב התברר שבקלות ניתן להגיש אוכל מעולה לצד תעודת כשרות.
שני לילות בלבד, אבל די היה בהם כדי לגלות פנים אחרות ליישובים שמוכרים לנו רק מהכביש. מזג האוויר, הצונן במידה כמעט בלתי נתפסת ביחס לקיץ הישראלי, איפשר שהות נעימה והתבוננות איטית. לפעמים, המרחק הקצר ביותר מוביל דווקא הכי רחוק — אל השקט, אל הפרטים הקטנים, ואל הזכות להרגיש לרגע בבית דווקא בבית שהוא לא שלך.
