• צפיית חובה
"מוגזמת" (נטפליקס). אין שום דבר מחייב בסדרה החדשה של לינה דנהאם מלבד היותה "סדרה של לינה דנהאם", ולכן, כאילו, חובה עלינו, אבל בפועל מדובר בקומדיה רומנטית מתאמצת – באופן מוגזם – סביב עלילותיה של מפיקה אמריקאית לא נטולת תסביכים שמגיעה ללונדון ומתאהבת במוזיקאי אינדי לא נטול צ'ארם, וכולם כל כך מודעים לעצמם עד שהעסק כמעט מכאיב באוזניים. אבל מייגן סטולטר כובשת בתפקיד הראשי, ולונדון בתפקיד משנה, כך שהנה שתי סיבות.
• צפיית רשות
"חזי ובניו" (הוט בידור). יש משהו זורם, מצחיק ולא דופק חשבון בעלילותיה של משפחה עיראקית שקללה מוטלת על ארבע בנותיה, והיא לא תוסר עד שיצליחו לחתן את הקטנה והסרבנית שבהן. קומדיה ישראלית חמודה במשקל כלום שיכולה לסגור טוב כל יום קיצי, רצוי עם ערק.
• צפיית מתח
"דקסטר: דם חדש" (יס+). תחייתה של "דקסטר" מזקקת כל מה שהיה טוב בעונות הראשונות של הסדרה, ובעיקר חוזרת לדמות הרוצח הסדרתי בשירות הצדק, שהפעם חונך את בנו המופיע לפתע בחייו כממשיך דרכו הפוטנציאלי. מייקל סי הול עדיין נראה כמו השכן החמוד שדווקא הייתם חושדים בו שהוא רוצח סדרתי.
• צפייה נוסטלגית
"דרכים צדדיות" (נטפליקס). סרטו המיתולוגי-בשלב-זה של אלכסנדר פיין מ-2004, עם פול ג'יאמטי בתפקיד שעשה אותו, הגיע לנטפליקס ומאפשר לכולנו הזדמנות חוזרת להבין למה לא שותים מרלו, ואיך יין, ככלל, יכול להפוך כל טיול דרכים לגורלי, מטלטל, מצחיק ואפילו משנה חיים. לחיים.
