מאבקי צדק מ-א' עד ת' // תמר ורטה-זהבי } אייר: נעם מרזוק } עם עובד } 232 עמ'
כשמדובר במחאות פוליטיות, החברה הישראלית לא מוצלחת במיוחד. מחאת הקוטג', ההפגנות נגד ההתנתקות, העצרות השבועיות נגד הרפורמה המשפטית או למען השבת החטופים — כולן לא השיגו (עדיין?) את יעדיהן המרכזיים, וניכר שהציבור הישראלי מתקשה לשנות ברחובות ובדרך כלל נוטה לעשות זאת רק בקלפי. אולי זה קשור לעובדה שאנחנו מדינה צעירה שעדיין לא סיגלה לעצמה תרבות אזרחית מפותחת, אולי לכך שבגיל שבו בני נוער במדינות אחרות מורדים במערכת, הנוער הישראלי הופך לחלק ממנה, או לצייתנות ולשמרנות שאותה מערכת מטמיעה בו והוא לוקח לחייו הבוגרים. כך או כך, תרגול האזרחות במרחב הציבורי הוא נקודה שאנחנו עוד צריכים לשפר, בעיקר בימים הנוכחיים ומול ההכרעות המוסריות והפוליטיות שלפנינו. לכן, אין תקופה מתאימה מזו להוצאת ספר כמו 'מאבקי צדק מ-א' עד ת'' של תמר ורטה-זהבי, שמגולל את סיפורם של מאבקים אזרחיים בלתי אלימים משלל תקופות בהיסטוריה ובמגוון פרקטיקות: המיילדות ששיקרו לפרעה כדי להציל את ילדי העברים בסיפור התנ"כי, הפגנות האיכרים בשומר העתיקה, שביתת בנאי הפירמידות במצרים הקדומה, מחאת הוורדים בגרוזיה, חרם הצרכנים על האוטובוסים המופרדים במונטגומרי, ההפגנות בסטונוול, שירה, קולנוע ואמנות ככלי מחאה, ועוד.
ורטה-זהבי מצליחה להימנע מרוב הלקונות שמאפיינות את הספרות הפוליטית לילדים, ובעוד רוב ספרי הז'אנר מתמקדים בדמויות מופת יחידות ומעלים אותן על נס כאילו הזיזו הרים לבדן, ורטה-זהבי מתמקדת בפעולות משותפות של קבוצות וציבורים רחבים, ובכך גם מציירת תמונה היסטורית מדויקת יותר וגם מעודדת את קוראיה לפעול בשיתוף פעולה - מה שנראה מפחיד פחות וישים יותר. שנית, היא בחרה להימנע מכתיבה מידעית בלבד, והעניקה לתוכן סיפור מסגרת חמוד על מערכת יחסים ייחודית הנרקמת בין הסופרת בת דמותה, לילד הגר בשכנות. השניים נפגשים בכל יום על הספסל בגינה הציבורית ומשוחחים על המאבקים השונים, ומתוך כך נפרס בפני הקורא סיפור חייו של הילד וההתמודדויות השונות שמולן הוא ניצב, שנעוצות בחוסר צדק מסוגים שונים. בבחירה זו הספר מתרגל אקטיבית את מה שהוא מטיף לו, ומצליח לעורר בקוראיו שני אלמנטים קריטיים לאקטיביות אזרחית: אכפתיות כלפי הזולת והפניית המבט לקשיים ולעוולות שעימן הוא מתמודד, לצד הבנה בדבר חשיבות קיומם של מרחבים ויחסים קהילתיים כתנאי לשינוי. גם האיורים של נעם מרזוק מתרחקים מהסגנון הוויזואלי המצועצע שמאפיין לרוב את הז'אנר, ומחליפים את הצבעוניות הסכרינית ואת הדמויות הבובתיות בסגנון משעשע אך לא מתיילד, מלא תנועה והבעה, ובפּלֵטת צבעים אורגנית יותר.
עם זאת, קשה להתעלם מבעיה מרכזית בספר: בכל האיורים נראים המפגינים כשהם מחייכים ופועלים יחד בהרמוניה עד לשינוי המיוחל. קשיי המאבק, ההתנגשות עם הגופים שנגדם הם מוחים, אפילו ההתמודדות עם תנאי מזג האוויר או השטח נעדרים מהם, ולא בכדי. ורטה-זהבי מטשטשת לאורך הספר את מרבית הקשיים שמחאות לא אלימות נתקלו בהן. כך למשל, היא כותבת בסיפור על צעדת המלח בהודו, כי "הבריטים לא יכלו לכלוא עשרות אלפי אנשים ולכן ההודים המשיכו לייצר את המלח בעצמם". נשמע כמו מחאה דלוקס, בשעה שלמעשה הבריטים אולי לא עצרו את כל המפגינים, אבל בהחלט כלאו אלפים באלימות. בפרק אחר היא אמנם יוצאת ידי חובה וכותבת כי עד אמצע המאה ה-20 "יכלו השלטונות לפזר הפגנות לא אלימות באלימות קשה בעזרת שוטרים", אבל בעוד המחאות עצמן מתוארות באופן חי ומרתק, תגובת הנגד מוזכרת כך, בהערה צדדית יבשה, בסיפור יחיד. ורטה-זהבי גם מתארת רק מחאות שהסתיימו בהצלחה. היא לא מספרת על כישלונות ולא מה עשו המוחים כאשר לא הצליחו להשיג את מטרתם. צורם במיוחד הוא הסיפור על קונצרט המחאה לשחרור נלסון מנדלה, שמתעלם לגמרי מהעובדה שמנדלה נכלא, בין היתר, משום שהמחאה הלא-אלימה שהובילו הוא וחבריו נגד האפרטהייד נכשלה, והם פנו להקמת ארגון ה-MK, זרוע צבאית להתנגדות שאירגנה פעולות חבלה וחבריה עברו אימונים צבאיים ותיכננו פיגועי טרור.
אין ספק שההתמקדות במחאה לא אלימה היא חשובה ונכונה. זוהי צורת ההתנגדות שהוּכחה כאפקטיבית ביותר לאורך זמן. ועם זאת, הכתיבה עליה לילדים, ובמיוחד אלה הגדלים בישראל של ימינו, צריכה לכלול שיח ורדרד פחות וכן יותר, לא רק על כוחה אלא גם על חולשותיה ומגבלותיה של הפרקטיקה הזאת, ומה עושים כשנתקלים בהן. •
קשה להתעלם מבעיה מרכזית בספר: בכל האיורים נראים המפגינים כשהם מחייכים ופועלים יחד בהרמוניה עד לשינוי המיוחל
