המקרה של אנדי ביירון וקריסטין קבוט, הזוג שנתפס בהופעה של קולדפליי בבוסטון בשבוע שעבר, מסעיר את העולם, ומתברר שהזוג הזה הוא אחד מרבים שנוצרו במסגרת עבודה. לפי ההערכות, אחת מתוך שלוש בגידות מתרחשת במקום העבודה. סקרים שנערכו בארצות-הברית מראים ש-60 אחוז מהרומנים במקום העבודה מתחילים מתוך חברוּת ולא מתוך משיכה מינית, כך שלרוב זה לא סיפור של תשוקה מתפרצת, אלא של קשר רגשי שצומח מהעבודה המשותפת. ולמה דווקא בעבודה? כי מאחורי הקשרים שמתפתחים שם מסתתרים מנגנונים הורמונליים-רגשיים שפועלים כמעט בלי שנשים לב.
המוח שלנו בונה קשרים דרך חשיפה מתמשכת. ככל שרואים מישהו יותר, יש סיכוי גבוה יותר שנימשך אליו – לא משום שהוא מתאים לנו יותר או מושך במיוחד, אלא פשוט כי הוא מוכּר. עם הזמן, המוח מפסיק להתייחס אליו כאל זר ומתחיל "לשדר" תחושות נעימות של חיבור, ולפעמים גם של משיכה.
1 צפייה בגלריה
(ביירון וקבוט במופע בבוסטון. הדרך לרומן יכולה להתחיל בפינת הקפה במשרד | צילום: מתוך instaagraace בטיקטוק)
אחד הגורמים החזקים שמחברים בין אנשים הוא חוויה רגשית משותפת, ולפעמים אין חוויה רגשית חזקה יותר מסטרס בעבודה. מחקרים מראים שכשאנשים חווים יחד סטרס (דד-ליינים, אתגרים, לחץ מהבוסים), מערכת העצבים מפרישה את הורמון הסטרס אדרנלין, ויחד איתו גם מנה של אוקסיטוצין, הורמון ההיקשרות שמחזק את תחושת האמון והחיבור עם מי שחווה זאת איתנו. שני קולגות עובדים על פרויקט דחוף, יושבים יחד לילות, מתמודדים עם לקוח כועס – והמוח מגיב כאילו הם עברו חוויה הישרדותית משותפת. התוצאה יכולה להיות קשר רגשי.
אנחנו גם נמשכים לאנשים שדומים לנו ולכאלה שחולקים איתנו עולמות משותפים: מטרות, שפה מקצועית, ערכים, עולם פנימי, רמת אינטליגנציה, חוש הומור. המוח נמשך לדמיון, כי דמיון נתפס כמשהו בטוח, מוכר ונגיש. במקום עבודה אנשים חולקים עולם פנימי משותף, לעיתים יותר מאשר עם בני הזוג. רוב הרומנים שם מתחילים בקטן: שיחת קפה על הבוקר, מבט בעיניים, התייעצות קצרה, בדיחה פנימית. אבל כשזה קורה בעקביות, עם מישהו שמספק הקשבה, נוכחות והבנה, נוצרת ברית רגשית, ומכאן קצרה הדרך לרומן
• הכתבה המלאה – בערוץ יחסים של ynet
