עירוב // נדב ליניאל } קתרזיס } 123 עמ'
ב'רפסודה', אחד השירים היפים והמרשימים ביותר ב'עירוב', ספרו השלישי של חוקר הספרות נדב ליניאל, מגולל המשורר את תולדותיו באמצעות קטלוג המיטות שבהן ישן בחייו, מיטות שהוא מכנה בראשית השיר "רפסודות רעועות, כפיסי עץ משוחי שכחה"; לליניאל כישרון מופלא לרקום מילים למעשה מחשבת מרצד וזוהר מרוב יופי. כשקוראים את השיר, קשה שלא להיזכר בפרקי הפתיחה של 'בעקבות הזמן האבוד' לפרוסט ובשפתם הדשנה, החלומית. המשורר מונה ב'רפסודה' את מיטות חייו בזו אחר זו, החל ממיטת הפגייה שבה צינורות פלשו לגופו והתערבבו בו, דרך מיטת ההורים שהוא מדמה ל"מנהרה ארוכה ארוכה"; משם למיטת הילד "הנרדם לקול תנים", ולמיטת הנעורים שבה נישק נער לראשונה, ולמיטת הבסיס עם הנשק מתחת לכרית וצחוק החיילים מעל השמיכה; ואז למיטות ידידים שבהן שכב "עירום בין גופים", ומיטות בני זוג שבהן התגלו סודות כמו בתאי וידוי, ומיטות בתי חולים שבהן נחבש לראשו "כתר חשמל"; ולבסוף — בהפי-אנד שניכר היטב בספר כולו — במקדש האוהבים שבנה עם בן זוגו אי שם במעמקי ארה"ב, בקליבלנד, אוהיו, שם הוא מלמד ספרות עברית ותרבות ישראלית.
מיטה היא לא סתם רהיט שימושי בשירתו של ליניאל, אלא אתר דחוס בכמיהה, כאב ומשמעות. מיטה היא מקדש, תא וידוי, מזבח, יצוע קדוש, מוקד של תמורות, מעשי חליפין, פציעות, רפואות, ניסים, מטמורפוזות. מיטה היא המקום שמסמן את חילופי היום והלילה, הערות והחלום, המציאות והשירה, הגלוי והסמוי, ובעיקר את המעבר מהגופים הנפרדים של שעות האור לגופים המתערבבים זה בזה של שעות החושך. וכמו שמיטה היא האתר המשמעותי ביותר בשירתו של ליניאל, כך מין הוא המעשה הבסיסי ביותר: מין עם זרים ומין עם בני זוג, מין ממש ומין כדימוי, מטאפורה, סמל. מין הוא המובן הבסיסי והגלוי ביותר של שם הספר, 'עירוב', והוא המופת של כל שאר הערבובים והתמורות שליניאל עוסק בהם בספרו — לידה, התבגרות, אהבה, אלימות, שכחה וזיכרון, כתיבה ומוות. בכולם גוף מתחלף בגוף, גוף בוקע מגוף או מבקיע גוף. וכמעט בכל אחד משירי הספר אפשר למצוא גילום חשוף, מעמיק ומפתיע של אחת המערבולות הגופניות הללו.
ויש עוד עירוב משמעותי בשיריו של ליניאל — עירוב בין שפות. שירי הספר נכתבו הרחק מישראל, בעולם שמדבר אנגלית, עם בן זוג שידיעת העברית שלו מוגבלת למילים המעטות שקלט מאהובו המשורר. כשקוראים את הספר קשה שלא לחוש שהעברית של ליניאל מלאת יופי דווקא משום שהיא לא מפחדת להיות רחוקה וזרה כל כך לעצמה. זוהי עברית שמידמה לאי בודד, לשפת סתרים, לשפת תהום; הופכת משפת דיבור לשפת כתיבה, תפילה, געגוע. למשל – געגוע לילדותו האבודה של המשורר, העשירה בסודות אבודים למחצה, הלכודה בשליה האימהית, ההורית, המשפחתית, שהמשורר נאלץ להיקרע ממנה כדי לחיות את חייו, להכיר את עצמו, לכתוב. ויש גם געגוע הפוך בכיוונו — לאהובו השוכב לצידו, כל כך קרוב אליו, אבל מעבר לתהום לשונית, שירית, ספרותית. יפה במיוחד השימוש של ליניאל בשבר המפורסם מתהילים שהפך לשיר חתונה יהודי, "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". המשורר מודה שימינו שכוחה ולשונו דבוקה. במילים אחרות, הוא שכח. ומכיוון שלשונו דבוקה וימינו שכוחה הוא מתקין לעצמו יד תותבת שעימה הוא כותב שירה עברית, כותב את שירת ההיזכרות שלאחר השכחה.
השירים היפים ביותר בספר הם שירי האהבה הממוקמים בשער האמצעי ששמו 'חוץ לארץ'. נחשפת בהם התובנה שעיקר היופי והכאב הכרוכים בעירוב של אוהבים קשור לכך שלא רק הגופים שלהם מתערבבים, אלא גם המחשבות, הקולות, הזהויות, המבטים, הבבואות, הצללים, החלומות. בעירוב הזה נולד משהו שלם וחצוי גם יחד, שמצליח להכיל את כל הכאבים והשכחות והעקירות שהובילו לחייהם המשותפים — ממש כמו בשיר 'רפסודה'. •
הזר
מִי זֶה הַנּוֹקֵשׁ עַל דֶּלֶת עוֹרְךָ,
וְלוֹ עֵינֵי הַתַּן וְלוֹ נַהֲמַת הַחַיָּה
וְלוֹ פְּלוּמַת שַׂעֲרוֹתָיו?
מִי זֶה הַמְּסוֹבֵב יָדִית יָדְךָ
וְנִכְנַס, קָרוּי, שָׁקֵט,
אֶל מְבוֹאַת הַגּוּף?
הָעוֹנֵד אֶצְבָּעוֹת כִּכְפָפָה,
הַמַּבִּיט מֵעֵינָיו כְּאֶשְׁנָב, כְּצֹהַר צַר,
הַחוֹלֵף עַל פְּנֵי מְזוּזַת אָזְנְךָ,
הַשּׁוֹמֵעַ אֶת נְהָרַת הַדָּם כִּבְצִנּוֹרוֹת הַבַּיִת,
הַצּוֹעֵד בְּעִקְבוֹתֶיךָ, מִדְרַךְ רַגְלוֹ, תַּחְתֶּיהָ צֵל,
הַנּוֹשֵׁם בְּתוֹךְ צַלְעוֹתֶיךָ, סָמוּי, כְּבִסְפִינָה,
הַשָּׁר מֵעַל בִּימַת הַגָּרוֹן, עוֹמֵד בַּהֵיכָל,
קוֹרֵא הִנְנִי?
