ציפור משונה // טל נוימן } ידיעות ספרים } 270 עמ'
במבט ראשון קשה להגדיר במדויק מהו נושא רומן הביכורים של טל נוימן, 'ציפור משונה'. זהו מונולוג מפיה של ערבה, גיבורת הסיפור, המתאר את המפגש שיביא לקשר ופרידה מיואל, צייר מחונן המצייר ללא הרף חדרים ריקים. סיפורים שלאחר פרידה נוטים להיקרא כרצף בלשי הנקרא מסופו לתחילתו, אלא שככל שהקריאה מתקדמת מתחוור שהתעלומה הממשית העומדת בבסיס הספר אינה פשר היחסים המשונים עם יואל הצייר, שניכור ואהבה משמשים בהם בערבוביה, אלא סיפור נערותה והתבגרותה של ערבה בצילה של אחותה מאיה, שהיצירתיות והקסם שבה הופכים לטירוף.
היכן עובר הגבול בין יצירתיות ושיגעון? שהרי יואל רואה את הטמון בכל חדר ריק, מצייר בו דמות ומוחק אותה מתוך הציור ומתוכו למען שפיותו, וזוכה בכך להערכה. מאיה, לעומת זאת, טווה סיפורים מופלאים ומודרכת בידי ציפור פלאית עד שהיא נבלעת במעוף אחריה. השאלה הזאת, יותר משאלת הקשר הלא-פתור בין האחיות, היא השאלה העמוקה ביותר בספר, וכמובן שאין להשיב עליה: נוימן מעמיקה את השאלה בפרימת תפר נוסף של המציאות, התפר שבין ערות לשינה. ערבה ממעטת לחלום עד שהיא פוגשת את יואל, אולי משום שהמציאות כה חריפה עד שאין להוסיף עליה; ככל שמתקדם הספר כך נעשים השינה והחלומות של ערבה תובעניים ושואבים יותר. אלא שהחלומות אינם מקום מפלט אלא תהום מסוכנת, וקשר זוגי לא תמיד יכול להחזיק חלום בשניים. מזמן — אולי מאז קראתי את 'סיפור פשוט' של עגנון — לא ראיתי יצירה שבה תופסת השינה מקום כה מרכזי. התווך שבין שינה, חלום ושיגעון, כשברקע אהבת נעורים גדולה ונכזבת, הוא המרחב שבו מתחיל הסיפור להתחולל.
לדמויות ב'ציפור משונה' כמעט ואין חוץ. "אין שיגעון בשניים", אומרת המספרת, אך הספר הוא שיגעון אינטימי המתרחש במרחב שבתוך ובין כמה דמויות, שערבה היא הציר הפסיבי שלהן. ההתמסרות שלה לזולתה ועולמה הפנימי עזים ועשירים (שהרי יש ברגישות רבה צד של חיכוך עד טירוף בכל מפגש עם העולם), עד שכל מגע עם החוץ מחולל בה תנועות גדולות. אך כמו נפשות רגישות רבות יש פער אדיר בין החיצוני לפנימי, והיא מתקשה לחולל את חייה החיצוניים כשם שהיא מחוללת ומודעת לאלה הפנימיים. הפסיביות שלה מביאה אותה (באווירה החורפית של ההווה בספר) למין שנת חורף, שבה תנסה ליצור לעצמה מציאות חליפית דרך השינה והחלום.
שתי עונות בספר: קיץ הילדות והחופש הגדול האינסופי באשקלון, שבו הימים נמתחים באפס מעשה למול בוהק הים, וחורף הבגרות הירושלמי הקשה בדירה קטנה שבה גרה ערבה עם יואל. האביב יגיע בסוף, עם הנצתם של חיים חדשים, אך ללא עונת מעבר. הילדות שטופת השמש היא גם זו שאור הצהריים הבוהק חושף בה יסודות רעועים של התבגרות בצל אחות המאבדת את שפיותה. כמו בקרחון מעל פני המים, העיקר מצוי מתחת לפני השטח, בקשר העז עם אחותה הגדולה מאיה, שאובדן שפיותה הוא גם אובדן הקשר ביניהן.
שני אתגרים גדולים נטלה על עצמה טל נוימן בספר הביכורים המרשים שלה. האחד הוא תיאור עבודת צייר במילים — אתגר שאיתו התמודדה וירג'יניה וולף ברומן 'אל המגדלור', והסופרת יהודית הנדל בממואר היפהפה שלה 'הכוח האחר'. מהאתגר הזה יצאה מנצחת: לנוימן יכולת מרשימה לצייר מילים; לשון הרומן נעה בין פרוזה לפרוזה פיוטית והיא מתארת באופן מקיף ומשכנע נופי נפש ונופי ציור. האתגר השני נוגע לתיאור החיים עם אחות שדעתה נטרפת עליה, נושא שמוכר היטב לכותבת מחייה האישיים. נושא זה מטופל בעדינות ובאהבה, אך נראה שנדרשת בו העמקה נוספת, הן בדמות הגיבורה והן בדמות האחות. דמותה של ערבה היא דמות נסמכת, כזו החייבת דמות אחרת להישען עליה. הרגע שבו נגמר הסיפור הוא נקודה מרתקת להתחיל בה עבורה: אחרי הפרידה, ההשלמה המסוימת עם מצבה של האחות, ובעיקר החניכה שלה לאישה בפני עצמה. שכן האחות שדעתה לאט נטרפת עליה אינה המשוגעת בעליית הגג, אלא נפש קרובה שצערה טורף את חיי הגיבורה. נקודת החוזק של הספר — התיאור העדין והאינטימי של הקשר המתהדק והמתרופף בין האחיות — היא גם הנקודה שבה הוא מאבד גובה בסוף, אך אין בכך לגרוע מכוחו ומיופיו. וכך, 'ציפור משונה' הוא רומן ביכורים מרשים ורגיש על הקשר שבין אחיות, אחוות נפש, יצירתיות וטירוף. •
נקודת החוזק של הספר, התיאור העדין והאינטימי של הקשר המתהדק והמתרופף בין האחיות, היא גם הנקודה שבה הוא מאבד גובה בסוף. אך אין בכך לגרוע מכוחו ומיופיו
