הפיות של אירלנד // ערך: ויליאם בטלר ייטס } תרגום: יותם בנשלום } כרמל } 492 עמ'
אם אתם חושבים על פיות כעל נשים מתוקות, קטנטנות ומעודנות, טובות לב ומסייעות, בדומה לייצוג שלהן בסרטי דיסני, כמו, למשל, ידידתו הכחלחלה והמוסרנית של פינוקיו, שמעודדת אותו להיות ילד טוב, או טינקרבל השברירית של פיטר פן, שמייצגת בעצם התגלמותה את קסם הייצוג הקולנועי, מרעיפה אבק פיוֹת על מציאוּת אפרורית וצוירה בתנועות עגולות וענוגות בהשראת מרילין מונרו — שכחו מכל זה.
הפיות של הפולקלור האירי הן קשוחות, מסוכנות, בעלות רצון חזק, נקמניות ואינן מעוניינות שהאדם יפריע בגסותו וביהירותו למהלך חייהן. יחד עם גנומים רגזניים, סלמנדרים זועמים ורוחות טבע למיניהן, שיכולות להתגלגל בנשמותיהם של בני אדם, הפיות הן חלק בלתי נפרד מהזהות האירית, ומאז סוף המאה ה-19 נחשבת המיתולוגיה האירית המסועפת לענף תרבותי, שמסייע לאירים לבסס את הגדרתם העצמית.
באירלנד קוראים להם "האנשים הקטנים", והם מתקיימים מעל לזמן ושלובים באופן בל יינתק בתפיסת המציאות הקולקטיבית של האירים. זכורה לי ידיעה בעיתון מסוף המאה הקודמת, שסיפרה על מהומה במערב אירלנד, כתוצאה מכביש מהיר שצריך היה להיסלל בידי המועצה המקומית, אבל תושבי האזור התנגדו, כי לאורך המסלול של אותו הכביש ניצב עץ עוזרד, שהם מאמינים שהוא מקום מפגש לקהילת פיות. "אם אתם מאמינים בפיות, אל תהרסו את המאורה שלהן", זעקו התושבים, והכביש המהיר הוזז ונסלל בעיקוף כדי להציל את עץ הפיות. האירים גאים לחיות במדינה שבה זה קרה. אחרי הכל, ולמרות הקתוליוּת השלטת, מקור המילה 'קלטי' הוא "הנלחם", ואירלנד היא המדינה הקלטית העצמאית היחידה בעולם, שביססה את תרבותה על המילה שבעל פה, המדוברת במפגשים והמושרת בידי משוררים.
הקלטים מאמינים שהטוּהָה דֶה דָאנָאן, העַם של האֵלָה דאנוּ, הוא גזע מלכותי בעל כוחות על-טבעיים שמעולם לא נכחד, והוא קשור לסלוּאג-שִׁי, צבא פיות שמתהלכות בינינו. אולי הן מלאכים שהורדו בדרגה, ואולי הן גילום של כוחה של האדמה, משנות צורה בהתאם לרצון שלהן או בהתאם למשאת הנפש של מי שרואה אותן. המשורר והמדינאי האירי ויליאם בטלר ייטס (1865-1939) הקדיש את עצמו לעבודת שימור וליקוט הסיפורים העממיים, שמזכירה את עבודתו של ח"נ ביאליק על ספר האגדה. כשם שביאליק ראה בספר האגדה "מורשת הספרות העממית", ורצה לכנס "בשביל כל העם ספר שיהא כולל ומקיף את האגדה המעולה כצורתה וכלשונה", כדי שכל אדם יודע-ספר יוכל ליהנות מ"כל המשובח והמעולה שבאגדה, כל מה שיש בו גרעין של מחשבה ורגש מצד התוכן, או קורטוב של נוי מצד הצורה והסגנון או שאר שמץ חשיבות מצד שהוא" — כך ייטס. הוא נפגש עם איכרים פרועי שיער ועם מוכרי ספרים בעלי עיניים נוצצות, התיידד עם מספרי סיפורים שמשוטטים בכפרים ודובב נשים זקנות שלא רצו לחלוק את סיפורי הפיות שלהן, כי "הפיות קנאיות לפרטיותן ושונאות שמדברים עליהן", והן עלולות לצבוט את הזקנות עד מוות, או להיכנס בהן ולשתק את גופן.
ייטס פתח ספרים ישנים בגנזכי החברה המלכותית של דבלין, עמד על השינויים בגרסאות, הוסיף תוספות והסביר הסברים ויצר שתי אסופות: 'סיפורי פיות ומעשיות מכפרי אירלנד' (1888) ו'סיפורי פיות איריים' (1892). שתי האסופות הללו מופיעות בכרך המונומנטלי החדש והמלהיב 'הפיות של אירלנד', שתירגם יותם בנשלום, מבכירי המתרגמים העברים ומן המוכשרים שהיו לנו, מתרגם מוזיקלי עד לרמת ההברה וידען מעמיק של נבכי העברית, שכאילו יצר משורר עברי מלא חיים שמספר לנו על ישויות קסומות, מכשפות, רופאי-פיה, רוזנים ושודדים.
ייטס האמין ש"באירלנד השירה והקסם קשורים זה לזה בקשר מסתורי מאז ומתמיד" וטען ש"סיפורי עם אלו פשוטים ומלאים התרחשויות מוזיקליות, שכן הם ספרותו של מעמד שכל צעד של בניו במסלול העתיק של לידה, אהבה, ייסורים ומוות — נעשה בדיוק באותה הצורה במשך מאות שנים. מעמד שספג הכול אל תוך הלב. מעמד שבעיניו כל דבר הוא סימבול".
בשירו היפה ביותר כתב ייטס על ילד שֶׁפיוֹת גנבו אותו אל עולמן מן העולם העצוב שבו הוא חי, עולם מלא בעצב, עולם שבו בוכים מתוך שינה. בשביל ייטס זו הייתה חובה אזרחית לשימור מורשת, בשבילנו כאן זוהי תגובת נגד לישימון הטקסטואלי שמסביב. קריאת הכרך הזה היא תענוג שמעל לזמן. •
ויליאם בטלר ייטס הקדיש את עצמו לעבודת שימור וליקוט הסיפורים העממיים, שמזכירה את עבודתו של ח"נ ביאליק על ספר האגדה. כשם שביאליק ראה בספר האגדה "מורשת הספרות העממית", כך גם ייטס
