באולם 1 של סינמטק ירושלים יש 350 מקומות ישיבה. אתמול, בהקרנת הבכורה המלאה עד אפס מקום של "כן" – סרטו החדש של "הילד הרע של הקולנוע הישראלי" נדב לפיד, הסרט העלילתי הבולט הראשון שעוסק בצורה ישירה בישראל של אחרי 7 באוקטובר ומציג אותה כמדינה בהמית ועיוורת למתרחש סביבה – רק צופה אחד עזב את האולם בזעם. זה קרה בדקות הראשונות: מישהו קם, קילל במבטא אנגלו-סקסי ושאל "איפה הבמאי הטיפש". כמה צופים אחרים השתיקו אותו, והוא יצא. המהומה נמנעה.
בתום הסרט, שנמשך שעתיים וחצי, בראיון שקיים איתו ארי פולמן, נשאל לפיד ישירות: "הסרט שלך אנטי-ישראלי?" לפיד, שאף פעם לא מנסה לרַצות אף קונצנזוס, חייך והיסס לרגע. פולמן ניצל את ההיסוס והסביר למה הסרט לא אנטי-ישראלי בעיניו. הוא ציין, למשל, סצנה אחת מזעזעת שבה השחקנית נעמה פרייס מפרטת במשך שמונה דקות את כל הזוועות הכי קשות שנעשו בעוטף ב-7 באוקטובר. כשלפיד ענה לבסוף, הוא אמר: "לא, זה לא סרט אנטי-ישראלי, כי כדי לעשות סרט ששונא, צריך קור וריחוק. המצלמה שלי אוהבת את הדמויות, את האנשים ואת תל-אביב. אנשים בחו"ל שראו את הסרט אמרו לי: 'איזה מקום משוגע ונורא זה. אני ממש רוצה לבוא לשם'".
"כן" של לפיד הוא בהחלט קולנוע מסעיר. גיבור הסרט (אריאל ברונז המכשף) הוא אמן שמענג את הצמרת הישראלית, מינית ואמנותית: מספק שירותי סקס ובידור אבל גם נענה לבקשה לכתוב המנון חדש למדינה, נקמה נגד העזתים. הוא אומר כן לַכל, שואף להיות מחובק על ידי הקונצנזוס. לכאורה, הפוך מלפיד, אבל לפיד הודה בסוף הסרט שגם היכולת להיות "איש של לא" ולמרוד במקום שאתה כה אוהב, נכשלת בסופו של דבר.
יש הרבה מקורות השראה ללפיד, מגודאר דרך צ'פלין ועד מיוזיקלים הוליוודיים ישנים (הסרט עושה שימוש מופלא במוזיקה וברעש). אבל בסוף – וגם זו מחמאה – היה משהו בחוצפה הרעננה שלו שהזכיר לי את "החמישייה הקאמרית", שכנראה לא הייתה שורדת היום מול חברה וממשלה שדורשות רק קונצנזוס. זו סאטירה באמת פוצעת, נטולת מסננים, שנותנת בוקס בבטן, ויש שיגידו באף ובעין, של הישראלים שמאמינים שהם "צודקים וטובים" בכל מצב. זו סאטירה נטולת רחמים, אבל לא נטולת חמלה. והעובדה שהופקה בין היתר בתמיכת קרן ישראלית – בצדק רב, זה פשוט סרט אדיר – היא נקודה לגאווה, לא לבושה.
