אם להאמין לדבריהם, סמוטריץ' ובן גביר יודעים איך לנצח בְּמלחמה. כיוון שניסיון שטח אין לשניהם כנראה, אפשר להניח שקראו על כך רבות ולמדו את הנושא על בוריו. שכן הבנתם בגרילה מהסוג שחמאס מפעיל עכשיו בעזה ושדומה לה חווינו ברצועת הביטחון בלבנון, נראה שמתבססת על ניסיון קודם. לא של האנגלים בקניה ובסודן, גם לא של האמריקאים בווייטנאם, בעירק ובאפגניסטן. אלה לא תקדימים רלוונטיים. אלו מלחמות של שלטון זר, שלוחם כדי להישאר בשליטה. אנחנו יושבים בארצנו, בישראל הריבונית. הסיטואציה אכן שונה בתכלית ובכל זאת עדיין רלוונטית, משום שטבעה של המלחמה בגרילה לא השתנה. האויב רק השתכלל באמצעיו וביכולתו, כשהוא נטמע באוכלוסייה אזרחית פגועה, מאוימת ותלויה בו כאחד, באופן שלא מאפשר לבודד אותו. וכך, מעל ומתחת הקרקע, באמצעות מארבי פתע ומלכודים, הוא שוחק את כושר העמידה והמוטיבציה של השולט בשטח ודוחף אותו לתגובות לא מידתיות ולא סלקטיביות, כלשון אמנת המלחמה הבינלאומית. ואם נדרשים רק למספר ההרוגים בכל צד, כפי שרוב העולם סביבנו מסתכל על כך, זה מה שקורה לנו בעזה.
זה לא שהם לא מודעים לאמנה הבינלאומית, או לכך שישראל חתומה עליה. הם רק לוקחים את ההשראה לפתרון שלהם מאמנה אחרת, מספר יהושע. שם הדרך פשוטה יותר, ככתוב: "...וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְהַבְּהֵמָה, בָּזְזוּ לָהֶם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רַק אֶת-כָּל-הָאָדָם הִכּוּ לְפִי-חֶרֶב, עַד-הִשְׁמִדָם אוֹתָם--לֹא הִשְׁאִירוּ, כָּל-נְשָׁמָה" (יהושע י"א, י"ד).
ברור ששרי המלחמה שלנו מבינים כי דבקות יתר במודל התנכ"י לפרטיו איננה מעשית במלחמות של היום, אם לא רוצים לסיים בכלא כמו סלובודן מילושביץ’. הם אינם עיוורים לכוחה של הקהילה הבינלאומית ולמעמדה הקשה של ישראל בימים אלה. ונכון גם להאמין שכיהודים, אחרי השואה, יש דברים שלא נעז להורות. אבל רוח הדברים מאחורי המלל הלוחמני היא של ספר שופטים. של ירושת הארץ מידי הפלסטינים. בין אם במודל גבעון המודרני של סמוטריץ', ב"תוכנית ההכרעה", ובין אם כווריאציה מודרנית על חצור והעי ויריחו, "וכל שלל הערים האלה", ככתוב שם. ומכאן הקריאות בקבינט לשטח, להרוס, להרעיב קולקטיבית, לדחוף ל"הגירה מרצון" וכיו"ב. הדרך לנצח במלחמה לשיטתם היא ליישב מחדש את עזה, באמצעות נכבה ב', ושלא יהלכו עלינו אימים.
במנותק מקידוש הצו האלוקי שניתן למשה וליהושע, יש כאן גם טיעון רציונלי. הטיעון הוא שבין הים לנהר תיתכן רק ישות מדינית אחת, ישראל. ולכן הצד השני, הפלסטינים, חייב לוותר על שאיפותיו הלאומיות, או להגר מכאן. זה מנוסח היטב ב"תוכנית ההכרעה" המוזכרת לעיל. הטיעון מניח במובלע שללא ויתור כזה וסירוב פלסטיני להגר, לא ייתכן פתרון. כלומר, המשמעות היא מלחמת נצח, כפי שמצטטים את המועמד לראשות השב"כ. לוגית, לפחות, הטיעון בהחלט תקף. הוא נשען על יותר ממאה שנים של סכסוך דמים ומקבל חיזוק מדי יום עם כל פיגוע נוסף. אלא שבמציאות, כל צד יש לו טיעונים תקפים משלו, הם רק סותרים נחרצות. ובמציאות לא הפלסטינים ולא הקהילה הבינלאומית יהיו מוכנים לקבל זאת.
הטקטיקה היחידה לנצח גרילה – על דרך המשל – היא לקחת סיכון, לאפשר לה לצאת ממחבואה לאור, ולתקוף אותה אז. הדיבורים על כך שאם נצא ל"פרימטר" אנחנו מאפשרים 7 באוקטובר נוסף – הם רטוריקה ריקה. לא יהיה יותר 7 באוקטובר, גם אם כדברי זיני זו מלחמת נצח. השלב הזה בהיסטוריה של הסכסוך חלף יחד עם טבעת האש של סולימאני. אנחנו במציאות אחרת. עסקה כוללת להפסקת הלחימה עם שחרור כל החטופים הייתה כל הזמן אופציה, בניגוד לדברי נתניהו. מבחינה ביטחונית כוללת היא הטובה מבין החלופות, "ושלא יהלכו עלינו אימים".
זה לא שסמוטריץ' ובן גביר לא מודעים לאמנה הבינלאומית. הם רק לוקחים את ההשראה לפתרון שלהם מאמנה אחרת, מספר יהושע