אפואל ניקוסיה הביאה לכדי שלמות את תבנית ההצלחה הקפריסאית באירופה – השקעה חריגה בחיזוק איכותי, בעיקר מברזיל ופורטוגל, וניצול אי-הגבלת מספר הזרים. זה לא עזר בכלום לנבחרת המקומית, שאפילו הולכת ונחלשת, אבל קפריסין קיבלה בעשור שעבר כמה הופעות מכובדות בשלב הבתים של ליגת האלופות – כולל רבע גמר של אפואל ב-2012 – כשגם אנורתוסיס פמגוסטה ואומוניה ניקוסיה לומדות מהניסיון. פאפוס נבנית כדי להיות הבאה בתור ברצף הזה.
העלייה לצמרת הייתה מהירה. המועדון נוסד ב-2014 עם האיחוד של אפופ וקוקליה, עלה תוך שלוש שנים לליגה הראשונה, וב-2017 קיבל דחיפה עם המעבר לידיים של המיליארדר הבריטי ממוצא רוסי שנולד בכלל בהונגריה, רומן דובוב. דובוב חולה הכדורגל חלם בענק מהרגע הראשון. הוא פיתה במשכורות גבוהות אנשי מקצוע זרים ושחקנים איכותיים, עד שמצא את המאמן הנכון – חואן קרלוס קארסדו הספרדי (שימש כעוזר מאמן בפ.ס.ז' וארסנל). בעונתו הראשונה פאפוס זכתה בגביע, התואר הראשון בהיסטוריה שלה, ובשנה שעברה באליפות הבכורה. אבל דובוב רוצה יותר – ליגת האלופות.
בסגל הנוכחי תמצאו רק שלושה קפריסאים, ומעבר לשמה, אין לפאפוס הרבה זיקה לכדורגל המקומי. כמובן שבגלל המקום שלה בשרשרת המזון האירופית, קשה לקבוצה לשמור על שחקנים מעולים באמת – כמו השוער הקרואטי איביצה איבושיץ' שנמכר הקיץ להיידוק ספליט – אבל תמיד יש מי שיגיע במקומם, כשבחלון הנוכחי הרכש הנוצץ הוא הקיצוני הברזילאי ז'אז'ה (הגיע במיליון יורו מפראננשה). עוד בסגל: המגן הימני ניקיטה דובוב, הבן של.
אבל פאפוס עוד לא שם. דריק לוקאסן, למשל, מוכר לנו כבלם טוב אבל לא פנומנלי, ואין לקבוצה יותר מדי סופרסטארים ברמה אירופית כמו הקיצוני השמאלי מיסלאב אורשיץ' מנבחרת קרואטיה. הבעיה היא שגם אם היא לא מספיק טובה כדי לעלות לצ'מפיונס, מדובר בקבוצה עמוקה ונחושה מספיק כדי לעבור את מכבי ת"א.
