זוכרים את נובמבר 2004? יותר מ-20 שנה חלפו מאז בקעו יחד, כמעט, מירי מסיקה, קרן פלס ובלונים-בלונים בתקרה. אליהם הצטרפו גם איה כורם ואריק ברמן במה שנראה כמו כיבוש מוחלט של הפלייליסט על ידי הנישה התל-אביבית במהותה של בית הספר רימון.
באותן שנים נחתו בסצנת המוזיקה הישראלית גם בוגרי הריאליטי הראשונים של 'כוכב נולד' ושות' - כישרונות אינסטנט שגובו ברייטינג ואיימו למשוך את הקרקע הבטוחה מתחת לבית הספר למוזיקה ולאמנים שהוא מנסה לפתח. הם איתגרו את הדרך המסורתית והמוערכת להצלחה, שנשענת על חרישה יסודית של במה קטנה אחרי במה זעירה, במטרה לאסוף הכרה וקהל. אחרי הכל, אם הופעה אחת טובה בתוכנית טלוויזיה מספיקה כדי לרפד את הדרך למעלה, אין שום סיבה להזיע במועדונים אפלים ומעושנים.
שנות הקסם הסתיימו מהר, ובסוף ימים ארוכים בא הלילה: ההצלחה של מסיקה ופלס, בדיוק כמו ההצלחה של נועה קירל בעשור האחרון, הביאה יותר מדי אנשים לחכות להן בפינה. עורכי הפלייליסטים החלו להדוף את הסינגלים שלהן, הביקורות התהפכו עד חוסר פרופורציה והגיעו לעיתים עד כדי רוע טהור (אפשר היה לראות את זה גם בהתנפלות על פלס אחרי שניצחה שוב בבחירת השיר לאירוויזיון). כמו שכתבה היוצרת עצמה בשיר 'מבול': "לא בסכינים ולא באגרוף המסתובב, שלפו עליי מילים, לימדו אותי מה זה באמת כאב".
"מומחים" בתחום העריכו שזמנן אוזל ושעוד רגע והן נעלמות, אבל אחרי 20 שנה, מתברר שלא רק שפלס ומסיקה לא התאיידו, הן המשיכו לאסוף מעריצים ולעצב בדרכן את המוזיקה שלנו. הן הפכו למובילות דעה, לכוכבות טלוויזיה ותיאטרון, והן כבר מזמן לא צריכות טובות מעורכי תחנות הרדיו.
אחרי 7 באוקטובר הן התגלו בגדולתן: מסיקה ופלס איבדו נפשות יקרות בקיבוץ בארי, נשאו כאב בלתי נגמר, אבל יצאו לשטח כבר בימים הראשונים כדי להופיע, או סתם כדי לתת חיבוק. שתיהן גם לא חששו למתוח ביקורת על הממשלה מול תגובות עוינות, כולל איום בחרמות ממיאמי. הן כרכו ידיהן בידי בני משפחות החטופים ועדיין תמיד מזכירות אותם בהופעות. הסיבוב המשותף הראשון שלהן בהיכל מנורה תל-אביב מוצא בימים אלה קהל גדול, מתמסר ומרעיף אהבה. אש מאנשים קרים.
