הקיץ שייך לצעירים, לפחות לאלה שמשחקים כדורסל בנבחרות הלאומיות. שתי אליפויות עולם עד גיל 19, לבנות ולבנים, כבר מאחורינו, חלק מאליפויות אירופה הסתיימו ויש עוד כמה לפנינו. הזדמנות מצוינת לגלות כדורסלניות וכדורסלנים, שמפגינים את יכולותיהם רק בקיץ. למה רק בקיץ? כי במהלך החורף אותם חבר'ה צעירים יושבים בעיקר על הספסל וצופים משם ביכולותיהם של השחקנים הזרים. בליגת העל קשה להם לקבל הזדמנויות, מי שרוצה לשחק נאלץ לנדוד ללאומית - וגם שם מקומם על הפרקט לא מובטח. מזל שאחרי החורף מגיע הקיץ, ואיתו משחקי הנבחרות הצעירות.
המצב בכדורסל לא טוב, כי כל קבוצה יכולה לשתף רק חמישה שחקנים בו-זמנית, וארבעה מהם בדרך כלל זרים. בכדורגל יש יותר משבצות פנויות בהרכב לישראלים, אבל ראשי הקבוצות עושים הכל כדי לצמצם את מספרן. אחרי שיתאפשר לכל קבוצה לשתף שמונה זרים, נוצרו שלושה מקומות ב-11 - ועליהם נאבקים הצעירים עם השחקנים הוותיקים יותר.
אז מה הפתרון? בכדורסל בוחרים יותר ויותר צעירים וצעירות לעבור למכללות. זה מה שעשו בין היתר כוכבי הקיץ האחרון, גל רביב ועומר מאייר, שקיבל בעונה שעברה במכבי ת"א כ-12 דקות בממוצע בליגה ועוד הרבה פחות מזה ביורוליג. אם היה נשאר בצהוב, אף אחד לא היה מבטיח לו יותר מזה בעונה הקרובה. בכדורגל האפשרות הזאת לא קיימת, ולכן צעירים מבטיחים במיוחד פונים לאקדמיות באירופה - אוריין גורן שמשחק בברצלונה. אבל זה מקרה יוצא דופן, ולכן הפתרון צריך להיות מערכתי. הקבוצות הגדולות רצו להגדיל את מכסת הזרים בנימוק שזה יקל עליהן להתמודד עם הקבוצות האירופיות מלאות הזרים, אז למה הן צריכות את הכמות הזאת גם בליגה המקומית? אולי צריך לאפשר להן להחתים כמה זרים שהן רוצות, אבל לשתף בכל משחק בליגה חמישה בלבד. תנו לישראלים, ובעיקר לצעירים, לשחק.
