את יום הולדתו ה־32 שחל החודש, ציין השחקן עומר פרלמן בפסטיבל מוזיקה בברלין, שאליה עבר עם בן הזוג שלו, האדריכל רענן שטרן. אבל גם החיים בעיר הליברלית והתוססת אינם מנתקים את השניים מהעצב שאופף כעת את החיים בישראל.
"עברנו לפני חודשיים לעיר שהיא סוג של בית שני של עומר ושלי. שנינו גרנו פה תקופות בחיים, כך שזה לא ניתוק למקום לא מוכר אלא עוד בית שיש לנו", אומר רענן ועומר מציין שלמרות זאת, ממש לא קל להם לעזוב את הדירה המקסימה שלהם ברחוב בעלי מלאכה בתל־אביב.
רענן: "לעזוב בית זה עצוב, זה כמו תלישה של שורשים ודורש ממך להצמיח חדשים ולהפגין המון חוזק מנטלי כדי להסתגל. וגם כשעושים את האקט הפיזי, התהליך המנטלי עמוק ואנחנו עוד לא מבינים עד הסוף את המורכבות שלו. בינתיים קשה לנו עדיין להוציא את הראש מהקונכייה. המלחמה מאוד משפיעה, ולמרות שביומיום אנחנו לא חיים אותה ולא מקיימים את החוויה של העצבות הגדולה שבחיים היומיומיים בישראל, היא קיימת לנו בתוך הלב, וזה מאוד משפיע".
עומר: "כשחיים בארץ צריכים להמשיך לשרוד ולקום בבוקר לתוך הסיטואציה, ואתה מחפש נקודת חיבור כדי להעביר עוד יום. אבל כשאתה רחוק ונקודת החיבור לא קיימת..."
רענן: "ואז אתה קולט כמה הכל נראה יותר רע ומתקבל כתמונה יותר שלילית..." הם משלימים את המחשבות ואת המשפטים האחד של השני ואומרים שהזוגיות שלהם, שנמשכת כבר שבע שנים, נספרת במונחים של זוגיות גייזית, בעשרות שנים.
מי שהכי עוזר להם להבין את עומק הצעד שעשו במעבר לברלין ולהפוך את הדירה החדשה לבית הוא יונתן, הכלב שלהם, שהגיע לכאן איתם. "להביא איתך את הכלב מסמל שהמקום החדש הופך להיות בית", אומר רענן, שמבין דבר או שניים בסמליות של בתים.
"ועכשיו הוא פה לידנו, תומך מאוד ברעיון", כרגיל עומר ממשיך את חוט המחשבה. והוא נזכר בטיולים עם יונתן בתל־אביב, מהבית לחוף הים, "ובדרך עברנו תמיד באלנבי, היכן שהיום הבניינים הרוסים מפגיעת הטיל האיראני. רענן ישב שעות וחישב את עומק הפגיעה והסביר לי כמה מאמץ ייקח לשקם ולבנות מחדש. גם עבורי כתל־אביבי, לראות את ההרס זה לא פשוט בכלל", אומר עומר.
"הפוליטיקאים עושים עוול"
עומר, ששיחק ב"שעת נעילה" וב"מנאייכּ", ואף זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, הוא מהשחקנים האהובים בישראל, ופרץ לתודעה בעונה הראשונה של "שבאבניקים" ("הוט"). בסדרה המצליחה הוא מגלם כבר תשע עונות את דמותו של דב "לייזר" בראון, אחד מארבעת גיבורי הסדרה, חרדי נהנתן ומפונק, בנו של נדבן ידוע.
כדי להיכנס לדמות הוא ערך ועדיין עורך תחקיר מעמיק, שעוזר לו להבין לעומק את מה שרבים מתוכנו אולי לא מצליחים להבין – את המורכבות של החברה החרדית על גווניה. זה גם מאפשר לו לנתח באופן מכיל את המאבק החריף בחברה הישראלית סביב חוק הגיוס, ולהתעקש שהתמונה לא חד־משמעית.
"מצד אחד יש לי אח קטן שנמצא במילואים כבר מ־7 באוקטובר והוא עדיין שם, מצד שני, אני לגמרי לייזר, כי כשאתה משחק דמות אתה חייב ללמוד להתאהב בה ולהבין את המורכבות של המקום שממנו היא מגיעה. כתל־אביבי יש ממני ציפייה שאדבר נגד החרדים, אבל אני לא יכול לדבר רעות על קהילה שמורכבת מהמון שכבות שונות ודעות מגוונות. הפוליטיקאים שמייצגים את קבוצות האוכלוסייה האלה עושים לנו עוול, כי הם מכניסים אנשים לתבניות, ככה יותר קל לשלוט בנו. 'מתגייס מול משתמט'. אבל אני יודע שהנושא של הגיוס בוער גם אצל הרבה מהחרדים, שמרגישים מנותקים וחסרי ערך, כי הם לא תורמים למלחמה. חלק מזכירים שנכון, הם לא עושים צבא, אבל הם מתנדבים בזק"א ובעוד ארגונים חשובים ותורמים בדרכם".
עומר, שעזב את השירות הצבאי לאחר עשרה חודשים ועבר לעשות שירות לאומי, פוגש את הצעירים החרדים בישיבות בירושלים שאליהן הוא נוסע לפני כל עונת צילומים, משוחח ומבלה איתם, לפעמים נשאר לישון כדי להרגיש חלק. "כי אני מגיע מעולם מנוגד, אבל אני רגיש ומצליח לראות את האמביוולנטיות ולהבין את שני הצדדים, ואני רוצה להאמין שהצלחתי לספוג את המנטליות ואת האנרגיה הנפשית שלהם".
אז תעביר לנו קצת. איך יוצרים אחדות במקום פירוד בינינו?
"מנסים לשים את עצמך בנעליים של האחר. זה דורש לפתח את שריר האמפתיה. גם אני סוחב סתירה, אני גיי ומשחק חרדי, אני אוהב את ישראל ובחרתי לצאת ממנה, אני רוצה לדבר על המדינה שלי דברים טובים ומתקשה לחיות עם מה שהממשלה עושה. כששואלים אותי מאיפה אני, מבאס אותי שאני מגמגם, כי אני גאה במקום שבו גדלתי, שהפך אותי להיות מי שאני, והייתי רוצה לספר בגאווה מי אני. אבל הדברים שנעשים היום במדינה לא מייצגים אותי. הייתי רוצה להגיד 'אני שחקן ישראלי', ולהפנות אנשים לראות את הסדרות וההצגות שלי ולא לגמגם מולם".
ואתם מגמגמים?
רענן: "מעולם לא הסתרנו שאנחנו מתל־אביב, שאנחנו ישראלים ויהודים. הנה עכשיו בפסטיבל המוזיקה שהיינו בו, בכל מקום הניפו דגלי פלסטין, זה קורה בכל פסטיבל בעולם, בכל תחום בתרבות, יוצאים נגד ישראל. אז אנחנו לא מסתירים, אבל גם לא בא לנו להיות האנשים ששואלים אותם מאיפה הם, וכשהם עונים אז האחרים מחמיצים פנים. בסופו של דבר, לא רק המהות של המדינה מתפרקת, גם האזרחים, כאנשים פרטיים, נפגעים מהדברים באופן יומיומי".
עומר: "מפחידים אותנו שבאירופה ירדפו אותנו, אבל הרגשנו טוב בפסטיבל, אפילו פגשנו בחור נחמד שהתחברנו איתו מאוד, והוא ידע שאנחנו ישראלים ודיבר איתנו בחום. ואז ראינו תמונות שהוא העלה מהפסטיבל והכל היה 'פרי פלסטיין', וזה עושה לך בלבול בראש. אתה שואל את עצמך אם הוא היה אמיתי או מזויף. המעשים של המדינה לא מייצגים אותי בשום צורה".
רענן: "איך יכול להיות ששרה בממשלה אומרת באופן גלוי שהיא מוכנה להילחם במקום שיש בו חטופים ולסכן את חייהם? ואיך השר לביטחון פנים מודה שהוא הכשיל את המשא ומתן להשבת החטופים? הדבר הכי חשוב זה להחזיר את החטופים ולקיים את ההבטחה שישראל היא בית שתמיד יגן על האזרחים שלו. כל המשחקים מסביב מחריבים את המהות של עם שיודע שיש לו מקום אחד שבו הוא מרגיש בבית", רענן ממש מתרגז. בתים זה הרי השטח שלו. כבר 13 שנים שהוא הבעלים של משרד האדריכלים ראסט ביחד עם השותפה שלו, שני טל, ומבצע פרויקטים בארץ ובאירופה.
"עבור ישראלים ויהודים ובכלל, כל מי שגר במדינת ישראל, המשמעות של בית, השאיפה להיות בעלים של בית, היא מאוד משמעותית. הביטחון שנותנים לך ארבעה קירות שהם שלך, זה משהו שישראלים מאוד מבינים. ולכן להיות אדריכל בארץ זה כמעט להיות פסיכולוג, כי בתהליך הבנייה, בעיקר של בית פרטי, הם מגשימים משהו שהוא הרבה מעבר לקירות ולמרצפות".
וזה בטח מתעצם בשנתיים האחרונות, כשראינו כל כך הרבה בתים שנהרסים.
"בדיוק. תחושת הביטחון שבית מעניק לנו מקבלת משמעות הרבה יותר עמוקה, כי ברגע שלאנשים נהרסים הבתים יש תחושה שההרס הוא לא רק כלכלי, אלא הרבה מאוד נפשי. אפשר להגיד שלהיות אדריכל בישראל זו זכות שמאפשרת לנו לתת לאנשים ביטחון שהוא קיומי כמעט. כשאנחנו נפגשים עם לקוחות, לפני שמתכננים בתים פרטיים, הם מדברים איתנו על כל החלומות שלהם, על איזו משפחה תהיה להם ואיך הם רוצים לגדל את הילדים וגם כשהם בני 30, הם מגיעים לדבר על הנכדים. יש משהו בהתקרקעות בארץ שהוא מאוד עמוק, לכן כשרואים בניינים נפגעים מטילים, זה מערער את הביטחון שלנו כבני אדם. למרות שאני לא אדריכל מתוך שליחות, כמו שיש שליחות של רופא או פסיכולוג, אני יודע שבישראל נגזר עליי לעזור לאנשים לממש את תחושת הביטחון".
טיסה בתוך 48 שעות
גם עומר מוצא שליחות במקצוע שלו, שמאפשר לו להכיר לעומק את נפש האדם ולבחון רבדים שונים של הקיום שלנו. הוא כבר הודיע לסוכנות שלו שבכל פעם שתהיה קריאה לאודישן, המרחק לא יפריד בינו לבין המלהקים.
"למשל עכשיו, כפרזנטור של 'הוט' עם השבאבניקים, אני מגיע לארץ לפי מתי שקוראים לי לצילומים לאודישנים או לימי הצילומים, ולא מוותר. אמרתי לסוכנת שלי, זוהר יעקבסון, תודיעי לי 12 שעות מראש, ואני מגיע. ביום שנחתנו בברלין, זוהר התקשרה ואמרה לי שאני צריך בתוך 48 שעות לחזור, כי היא שולחת אותי לאודישן. שמחתי שהצלחתי לעמוד במילה שלי ולהגיע. גם הבמאים וגם המלהקות מאוד מעריכים את זה. ישראל היא המקום שבו ניתנה לי במה בקריירה שלי והיא כמו פרפר יקר עבורי, שמאוד חשוב לי לשמר".
כן, רגל פה, רגל שם, וזה בהחלט חלק מהמורכבות שישראלים רבים חווים עכשיו, וגם רענן וגם עומר מסכימים שמורכבות היא דבר שמאוד קשה להחזיק, ודאי בתקופה שבה הרשתות על ספידים ושכל מה שנדמה שמתקיים, נשאר מקסימום 24 שעות בסטורי.
"חוסר המורכבות הוא דבר שפועל לרעת הישראלים, כי לא רק שאנחנו לא מסבירים את עצמנו, אלא שכאשר אנחנו כבר כן מסבירים, אנשים לא בקשב כי הכל כל כך מהיר. אני מרגיש שאיחרנו את הרכבת", אומר רענן.
עומר: "כל היופי בלהיות אנושי הוא שאנחנו מורכבים. להיות אנושי זה לדעת להחזיק כל כך הרבה סתירות בתוך עצמך, וזה גם מה שנותן את הכוח לישראל כמדינה. בזכות הסתירות בינינו והמורכבות שלנו, יש לנו טלוויזיה ואמנות וסרטים טובים, כי אנחנו מביאים מגוון קולות. אבל לצערנו הפוליטיקאים לא רוצים שנחזיק במורכבות הזו כי זה לא משרת אותם, הם רוצים שנחשוב בשחור־לבן כי ככה יותר קל לשלוט בנו".
להילחם על הזכויות
הנטייה של השניים לפתוח את הלב ולדבר על נושאים טעונים לא עוצרת במישור החברתי ומגיעה גם לעניינים שבינו לבינו. כך, למשל, בפודקאסט "המניפה" שמגיש ידידיה ויטל, מתארחים מדי שבוע דוברים מכל הקשת הלהט"בית ועומר הוזמן לפתוח את העונה החדשה.
אמרת שם שתשוקה היא הדלק של הזוגיות שלכם. ושרק אחרי שהבנתם שהאינטימיות עובדת, יצאתם לדייט רשמי.
עומר צוחק. "כן, דיברתי חופשי ופתוח ואחרי זה מעט הובכתי, אבל גיליתי שאנשים אהבו את הפתיחות, ושמחתי שהייתה לי במה, כי אם כבר מדברים על מערכת יחסים גאה, חשוב לדבר פתוח, גם אם נבוכים. רענן ואני הכרנו באפליקציה, בזה אנחנו לא מיוחדים. ניגשנו לזה בלי לדעת מה אנחנו מחפשים ואנחנו כבר שבע שנים ביחד. זה דביק מצידי להגיד, אבל ברגע שהבנתי ששבע שנים הן נקודת זמן קטנה בחיים כולם, הבנתי שאני ורענן ביחד לתמיד. מבחינת ההרגשה שלי, אנחנו עכשיו רק בהתחלה ויש לנו המון חלומות להגשים. אנחנו למשל רוצים להקים משפחה".
מזל טוב.
"כבר בדייט השני רענן הודיע לי שהוא רוצה ילדים. הוא מבוגר ממני בעשור וחיכה לי כנראה", עומר צוחק. "כשהכרנו הייתי רק בן 24, אבל עכשיו שנינו מרגישים בשלים לזה. ממש מרגש אותנו לדבר על זה. וגם חשוב. בכלל, העובדה שאנחנו מופיעים על שער המוסף, יש לזה אימפקט חשוב גם בישראל של 2025. כי הכוחות שפועלים עכשיו רוצים לקחת אותנו אחורה, ואנחנו צריכים להילחם על הזכויות שלנו ולשמור על הנוער שלנו. אני מקווה שצעירים כמונו שיקראו את הכתבה הזו יתמלאו בתקווה ומשמעות, כי לצערנו יש הליכה אחורה בזכויות גייז לא רק בישראל אלא בכל העולם".
anat-le@yediot.co.il
