בדיעבד, הקדנציה הראשונה של "כלוב הזהב", ששודרה בערוץ 2 בין השנים 2014-2013, לא הייתה רק סמן קיצוני של עידן ההיפר-קפיטליזם ותרבות השפע: נדמה כי השעשועון היטיב לסמן גם את התודעה הישראלית באותה תקופה, שהתאהבה באשליית הביטחון היחסי (מינוס מבצע בעזה פה ושם וכמובן תוך גימוד הכיבוש בגדה המערבית) לצד הדימוי הנוצץ של "סטארט-אפ ניישן" וכלכלה חזקה. המראה של ישראלים וישראליות מתנפלים באמוק על טוסטרים היה לא רק רגע שיא של התבהמות צרכנית, אלא מעין הכרזה על מהפך: החיים בארץ הם כבר לא מה שקורה בין מלחמות, אלא בין החלפת רכבים ומזגנים.
והנה, כעבור יותר מעשור, "כלוב הזהב" חזרה למסך דווקא באמצע מלחמה שפוצצה את הבועה. אגב, לא זה ולא החלפתו של המנחה אבי קושניר בצמד צביקה הדר ועדן פינס הם השינויים הדרמטיים היחידים: טל ברמן, אחד מיוצרי הפורמט שבו מכשירי חשמל הועלו לדרגת כלי הקודש, מגיש כיום את המהדורה המרכזית של השידור הציבורי, שכל הווייתו לכאורה היא ניתוק מהתלות בשיווק מכונות כביסה.
גם בעבר וגם עתה, "כלוב הזהב" מתיימרת לספק "אסקפיזם", כלומר הכחשה והדחקה, אבל אז היה לה עוד על מה להישען: כל העולם, פחות או יותר, זרם עם האופן שבו ישראל תפסה את עצמה. עכשיו, לעומת זאת, העיסוק האמוציונלי והרציני להחריד של התוכנית באיסוף תכשיטים, טאבלטים, סכו"ם וכל פריט אחר שנמצא בגן העדן של ה"כלוב" (הודות לתוכן שיווקי חסר בושה), נראה ובעיקר מרגיש כמו השתלטות חייזרית עוינת. בפרק ששודר אמש, למשל, דובר בהומור על "פציעה" של אחד המתמודדים עקב סחיבת לפטופ. נדמה כי בדיוק בשל כך הומצאה הקלישאה, שיש דברים שלא אומרים אפילו בצחוק.
מעבר לזה, "כלוב הזהב" מייצגת – אפילו בשם שלה – את המאמץ האינסופי של רוב המיינסטרים בישראל להימלט מתהליך איטי וארוך, אבל כזה שצבר תאוצה משמעותית השבוע: התמונות המזעזעות והדיווחים הקשים שיוצאים מעזה מספרים על "כלוב" מסוג אחר לגמרי, שיש בו הכל מלבד זהב. המחירים שישראל משלמת ועוד תשלם עליו יהיו אף הם סוג של "כלוב", שבו תתחלק האוכלוסייה בין אלה שלא יחסר להם כלום ואחרים שישלמו את מלוא המחיר.
אבל בינתיים, בפריים טיים, שחקן וקומיקאי ותיק ודוגמנית שצעירה ממנו ביותר מ-30 שנה (כידוע, זה אף פעם לא להפך) ממריצים ארבעה אנשים צעירים ("הלפלפים מול הרמלאים", כי הרי השנה היא תמיד 1996) ודוחקים בהם לקחת צ'אנס, ללכוד עוד שעון יוקרתי, לא לוותר על מסך מגע מנצנץ, להסתער על הקופסה המסתורית. מי יודע, אולי בטעות הסתתר בתוכה מצפון.
