עופר קלדרון עמד אתמול הכי קרוב למעמד השיא של רכיבת האופניים בעולם. מצויד באישור כניסה למתחם ה-VIP של הטור דה פראנס, הוא צפה בקטע האחרון של המרוץ ורק היה צריך לבחור בין השמפניה ליתר המשקאות ומנות הגורמה האנינות. אותו עופר שלפני 484 ימי הגיהינום בשבי חמאס הסתפק ברכיבת שטח בקבוצת "הדרדסים".
"כן", הוא אומר בלובי של מלון פריזאי מפואר, המקום הכי רחוק ממנהרה חשוכה ומאיימת, "דמיינתי בשבי שאני רוכב על אופניים, בטח. רכבתי קודם בעיקר באזור הנגב אז זכרתי בדיוק סינגלים מסוימים, ראיתי את עצמי ממש עושה אותם".
קלדרון בן 54 והוא פעם ראשונה בפריז. לא אחרי השבי, בכלל בחיים. "אני קיבוצניק. במקומות אחרים באירופה הייתי, אבל בצרפת לא יצא עד עכשיו".
לצרפת הוא הוטס על ידי בעלי קבוצת "ישראל פרמייר טק", סילבן אדמס ורוני בראון, שרצו להעניק לו חוויה מתקנת, ככל המעט שניתן, ולתרום את חלקם למאבק להחזרת יתר החטופים.
"כשעופר היה בעזה הרגשנו שהוא חלק מקהילת האופניים", מסביר אדמס, "ואמרתי באופן פומבי שנזמין אותו לטור אחרי שישתחרר. כשהוא חזר התקשרתי אליו ואמרתי, 'עכשיו אני מזמין אותך אישית'. זה מאוד מרגש, אבל עד שכל החטופים יחזרו אנחנו לא ננצח".
אתמול, שעות לפני שהמתחרים במרוץ נאבקו על המיקום הסופי, איפשרו אדמס ובראון לקלדרון לדווש במדי הקבוצה על המסלול בשאנז אליזה.
התרגשת?
"ההתרגשות הייתה כשהקפנו עם האופניים את שער הניצחון. אני עדיין בשוק, הכל מאוד רחב, מאוד גדול, אבל אני די מעורפל בהתרגשות הזאת. הסיפור שלנו עוד לא נגמר. יש אנשים שהייתי איתם שם והם עדיין שם, וצריך להחזיר את כולם כדי שהם יוכלו להתרגש כמוני. התחושות האלה מתנגשות, עוטפות אותי כל הזמן".
והנוכחות שלך כאן היא מן הסתם חלק מהמאבק להחזרתם.
"אני עוד לא ממש יצאתי למאבק, כי די קשה לי. אבל מה שאני יכול אני עושה. בעיקר באמצעות הספורט".
ועכשיו אתה יכול לרכוב שוב, לא רק לדמיין. כמה זה ממלא אותך?
"וואו, זה נותן המון אוויר. המון תקווה. חופש. זה באמת היה אחד החלקים הקשים בשבי, החופש שנגזל ממך. ההחלטות שנלקחות ממך. ופה יש נקודות אור, מרחב, טבע".
בדיחות מהגיהינום
יום קודם הוא יצא עם החבורה הישראלית לרכיבה בשבילי האופניים המפותחים מאוד של פריז. מאחורי משקפי השמש אפשר היה להבחין שרובצת עננה על ההנאה שלו. החברים שממשיכים לסבול בשבי, הצלקות הנפשיות שטרם התאחו, וגם, בקטנה, מנוע העזר. זה כבר לא תקדים עבורו, הוא טס לחו"ל אחרי השחרור למסע אופניים ממונעים, אבל מבחינתו עדיף לעבוד רק עם הרגליים, בשטח, בלי הפינוקים הנלווים.
לצידו רכבו בת זוגו, שרון, ושי, חבר קרוב מקבוצת "הדרדסים". מבחינת כמות הנשיקות במהלך הדיווש, החבר עלה על החברה. "אני כל כך אוהב אותו", אמר שי, "כמה נלחמנו כדי שיחזור".
עופר עצמו, גם אחרי כל מה שמחבלי חמאס עוללו לו, נראה ספורטיבי מאוד. זה האזור הטבעי שלו, נאומים קצת פחות. ועדיין, יש לו את הניצוץ הזה בעיניים, את החיוך הקטן, את היכולת לחצוב בדיחות גם מתוך הגיהינום במנהרות. את המסע לפריז סיכם במילים: "היה מדהים, אבל אני נשאר בדרדסים".
בארוחת צהריים עם אנשי הקבוצה הוא סיפר עוד קצת מעבר למה ששיתף בראיון הטלוויזיוני המטלטל. איך הוצעד במנהרות עשרות קילומטרים, פיצול ועוד פיצול ועוד אחד, במסע מסויט ואין-סופי. איך לפעמים השתלטה עליו משאלת מוות, עד שהתעשת ושב לדבוק באופטימיות הטבעית שלו.
איך איבד 25 קילו ולפעמים היה מוותר על הליכה לשירותים המאולתרים כי לא היה בשביל מה. איך בשלב מסוים כבר אין תחושת רעב ובטח לא שובע. "הייתי לפני זה סוס. עשיתי ספורט, יוגה, הכל. ופתאום לא נשאר ממני כלום".
באווירה האנטי-ישראלית מסביב בתקופה הזו הוא ממעט להתעסק. "אני מנסה להימנע מחדשות בכלל, אז אני פחות מודע אבל יודע שזה קיים. זו לא תופעה חדשה. היא רק התגברה בתקופה הזו".
מי שמודע היטב למצב הוא סילבן אדמס - יותר ורבלי מקלדרון ויותר שש לקרב נגד דורשי רעתנו. "אני רוצה להגיד לך משהו, רכבתי על המסלולים של הטור כל יום, יש לנו אפשרות לעשות את זה לפני שרוכבי התחרות מגיעים, ואנחנו פוגשים את האוהדים בדרך, וכשהם רואים את השם ישראל, אני שומע כל כך הרבה שצועקים 'ישראל א-לה א-לה'. לא שמעתי קריאה אחת נגדנו. זה מה שמשכנע אותי שלמרות הפעילות של ההייטרים והקו של התקשורת, האנשים שאני קורא להם הרוב השקט, הם איתנו. רק השונאים שלנו מפיצים רעל, זו אנטישמיות. תראה, אני מחזיק את קבוצת האופניים הזו רק מסיבה אחת - ותאמין לי, היא עולה הרבה כסף - כדי לתמוך בישראל".
קבוצה ישראלית, אבל בלי אף רוכב ישראלי בטור הזה.
"הטור דה פראנס הוא המרוץ הכי תחרותי בעולם. כל רוכב של 'ישראל פרמייר טק' שמשתתף בו הוא ברמה עולמית והרוויח את מקומו. השנה בגלל הנתונים זה לא התאים שיהיה ישראלי. אבל הנה אני אומר: בשנה הבאה יהיה רוכב ישראלי. זה מוקלט. הבטחה שלי".
