אחד הגגים הראשונים ב"לשחרר את שולי-סאן" מציג את שולי – הבן של אביהו (ציון ברוך), אחד משלושת החברים התימנים שמגלמת שלישיית מה קשור – מנסה את מזלו ביפן כשף והוגה מנות תימניות-יפניות כמו ג'חנון-רול ומרק ראמן-רגל. זה קצת מטופש וגם נטחן שוב ושוב עד סוף הסרט, אבל כולם מעידים שזה טעים.
קופתית, סרט ההמשך ל"לשחרר את שולי" מסתמן כלהיט לא פחות גדול מקודמו מ-2021, שהפך לסרט הישראלי הרביעי המצליח בכל הזמנים. קולנועית, "שולי 2" הוא שיפור משמעותי לעומת קודמו. העלילה לכאורה אותה עלילה, אבל ביפן במקום בקולומביה: שולי שוב מסתבך ונחטף, וזו הזדמנות בשביל שלישיית החברים לנסוע לארץ רחוקה ולטחון את כל הבדיחות האפשריות על "הישראלי האהבל" בחו"ל: זה שצועק ומתבהם ונדהם מהתרבות המקומית ומשבש את השפה עם משחקי מילים ילדותיים כמו "קירי-חרא" ו"כוס-סומו".
אבל אם בסרט הקודם אפשר היה לראות את אחד החברים מחרבן בתא וידויים בכנסייה (שפכנו חרא על הגויים!), ונראה היה ששלישיית מה קשור וצופיה מתענגים על ההתבהמות הישראלית כמו בגרועים שבסרטי הבורקס, בנוכחי יש קפיצה ברמה, בשאפתנות וגם בתקציב. אוקיי, צפוי שסרט שמתרחש ביפן יכלול סצנות סמוראים, אבל פחות ציפיתי למצוא מחוות מקסימות ל"מרי פופינס" וסצנות ריקוד יפות של ציון ברוך ורובוטית-מלצרית שמצטרפת למסע לשחרור שולי. מגלמת אותה אושיית רשת סינית בשם Babyslow, והיא נהדרת. גם הדוגמנית אמה מדינג, שלא נחשוף את תפקידה, מוסיפה חן וסטייל. הפרחים גם לבמאי בן בכר ולתסריטאי אורי כץ, שפועלים כאן בשיא המקצוענות.
"שולי-סאן" הוא עדיין קומדיה עממית, לעיתים דבילית, לעיתים גסה, אבל לעיתים גם מבריקה או לפחות מקסימה. היא נושאת את העממיוּת הישראלית בגאון (לא מפתיע שהסרט מוקדש לזאב רווח ז"ל), אבל הפעם בלי לדרוס עמים אחרים וגם לא את האינטליגנציה של הצופה. בזמנים אלה של "עם ישראל חי" ו"יחד ננצח" טוב למצוא תזכורת לכך שלא כל פטריוטיוּת פירושה יריקה בפרצוף של האחר. ובשורה התחתונה: לא נפלתי מהכיסא מרוב צחוק בסרט הזה, אבל בהחלט חייכתי. גם זה משהו בימים אלה.
