את מעמדו העדכני של הכדורגל שלנו, וכנגזרת את מצב הצבירה של הנבחרת הלאומית, אתה מנסה לאמוד דרך הכוכבים הגדולים שלנו. מד הביקוש ליצוא המוביל במהלך הקיץ הוא מעין נייר לקמוס. לא תמיד הוא משקף יכולת מקצועית נטו אלא משקלל בתוכו את היחס למוצר המדף שנקרא כדורגלן ישראלי, שלא זוכה לביקוש יוצא מגדר הרגיל; לא בדרך כלל ולא בעת שבה הטאלנטים שלנו צריכים לפלס את דרכם בתוך יקום מחמיץ פנים.
והנה, גם בקיץ הנוכחי אתה מביט ימינה, מביט שמאלה, ורואה בעיקר מניות ממונפות שמתקשות להמריא ליעדן. או ממריאות לחצי יעדן.
קחו למשל את מנור סולומון, הכוכב הכי בשל ומוכח שיש לכדורגל הישראלי. אחד שעשה דברים. בלידס בעונה החולפת, וקודם בשחטאר דונייצק. אחד שכולם יודעים מה שווה כשהוא בריא. מהירות, זריזות, עיקשות, קסם של חיתוך רוחבי ובעיטה עם הרגל ההפוכה. טוטנהאם לא מחתימה סתם לחמש שנים.
ובכל זאת, ההוא שפירק פעמיים את ההגנה של קורטואה לפני חמש שנים, רחוק מלהתפוצץ כמו שהכוכבים ייעדו לו אז. יש לו רגלי פורצלן שיהיה בריא, זה נכון. ועדיין, הקיץ העכשווי בטוטנהאם, אחרי העונה המצוינת בלידס, היה אמור להיות רגע של הזדמנות נוספת.
דרך הפריזמה של משחקי ההכנה לא נראה שזה קורה, והמקום שלו בסגל לא מובטח. וזה עוד לפני שדיברנו על האווירה הכללית. אתם יודעים, כשחבר לחדר ההלבשה, עושה סרטון קמפיין נגד הרעב בעזה.
ומה עם המניה של אוסקר גלוך? איאקס, היעד המסתמן, זה המקום הגבוה ביותר שאפשר היה להשיג בשביל הכישרון העולה של הכדורגל הישראלי, אחרי מסע ההשבחה בזלצבורג? נראה שלא. שמות הרבה יותר גדולים נזרקו חזק בהקשר שלו.
ורוי רביבו ודור תורג'מן? ההם שלפני שנתיים בדיוק, בקיץ 2023, במונדיאלטו ובנבחרת הצעירה, נראו כמו העתיד הגדול שלנו, אחרי שעשו ברזיל לברזיל? אז לא, אלו שידענו שחייבים-חייבים, בשביל עתיד הכדורגל שלנו, לצאת החוצה, בינתיים עוד כאן.
יכול להיות שזו נגזרת של מה שמתרחש במרחב החוץ-ספורטיבי, ולכישרונות שלנו יש פחות אופציות בעת הזו; ויכול להיות שסתם, נקלענו לקיץ עם צירים, וכוכבים שחצי ממריאים.
