אוהדי הספורט הוותיקים זוכרים את קבוצות הכדורסל המאוחדות של הקיבוצים שנתנו את הטון בשנות ה-60 וה-70: הפועל גבת/יגור של בועז ינאי, איתמר מרזל ואור גורן, גבעת-ברנר/נען של אביגדור מוסקוביץ', עודד גינדין והאחים רייס, וניר-דוד/בית אלפא של גבי טייכנר. היה היגיון באיחודים האלה: קיבוץ של כמה מאות תושבים לא יכול להחזיק לבדו קבוצה בליגה הראשונה ולכן חיפש שיתופי פעולה בסביבה הקרובה. אבל תגידו מה ההיגיון באיחוד בין הפועל עפולה לעירוני אילת, שאושר שלשום בהנהלת איגוד הכדורסל, חוץ מאשר קומבינה שנועדה לסדר מקום בליגת העל לקבוצה הדרומית, שכשלה בניסיון הספורטיבי להשיג אותו.
גם באיגוד יודעים שהמהלך הזה אולי כשר, אבל גם מסריח – עובדה שהם דאגו להצטייד מראש בחוות דעת של היועץ המשפטי, שהכשיר את השרץ. לא היה צורך בהצבעה, כי ההחלטה הייתה פה אחד, אבל אם היא הייתה מתקיימת בכל זאת זה היה נראה כך: חברי ההנהלה היו מרימים יד אחת ובשנייה היו משתמשים כדי לסתום את האף. אפילו יו"ר האיגוד עמוס פרישמן הודה שההחלטה לא הגיונית, אבל גם לא נוגדת את התקנון, שאותו הוא הולך לשנות כדי שדברים כאלה לא יקרו שוב. מעניין יהיה לראות אם בית הדין העליון, שידון בערעור של אליצור נתניה, ישים את החותמת שלו על ההחלטה ההזויה הזאת. ההוכחה הטובה ביותר שמדובר בעיוות ספורטיבי היא ההחלטה של עיריית עפולה להעביר את תמיכתה להפועל גלבוע/גליל, שתיקרא מעכשיו הפועל העמק. אפילו הם לא מאמינים שה"איחוד" עם אילת אמיתי.
אותם דברים אמורים לגבי האיחוד המאולתר בין קבוצות הנשים של רמה"ש וכרמיאל. גם כאן מדובר למעשה בהעברת המקום בליגת העל מא.ס רמה"ש, שאיבדה את תמיכת העירייה (כמו קבוצת הכדורגל), לכרמיאל - וגם במקרה הזה הנוסטלגיה גואה. אנחנו עדיין זוכרים את נירוסופט כרמיאל, שכיכבה באמצע שנות ה-90 עם שחקניות כמו לימור מזרחי, אורלי גרוסמן, אורנית שוורץ ומורן סמואל. אחת היריבות הגדולות שלה הייתה אז רמה"ש - ועכשיו הן מאחדות כוחות. מוזר.
