1. הייתי מאוהבת כל התיכון בילד בשם ינון. לכן, עם הודעת ההותר לפרסום השם קפץ לי. "זה שם מהתורה", אני זוכרת שהוא אמר לי בפעולה בצופים. כשמתים בגיל 20, הצופים זה חצי מהחיים.
יש כל הזמן שמות. רועי, אמיר, לביא, אלירן, שלמה, שהם, יולי. פעם עוד היינו שמים שירים עצובים ברדיו כל היום. אחר כך שירים עצובים עד 12:00. אחר כך שני שירים עצובים וממשיכים הלאה. אסור להיות עצובים, זה מחליש. אסור גם לדבר על עצב. הצמצום בדיבור התגבר, המילים ועדת חקירה ממלכתית התפיידו. כל מה שאני כותבת, לא משנה מה, זוכה לתגובות של קללות.
אני נכנסת לפרופילים של המקללים. לפעמים זה אנשים עם ילדים, נשים מבוגרות, גברים עם תמונה מאיימת. אין מאפיין מיוחד חוץ מהשפה הבוטה והנמוכה. אני לא מאשימה אותם, זאת התקופה.
2. ככל שאנחנו מתעבים את אויבינו אנחנו מקבלים מהם גם השראה. קונפוציוס אמר: "בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים". אני לא רוצה לחפור עוד קבר, די לי בקברים. מיציתי. מתי יודעים שדי? זה משהו מובהק, אירוע רב-נפגעים, או שזה פלואידי – כמו הניצחון המוחלט?
כמה בחורים עוד יאבדו את חייהם, כמה חטופים יאבדו לפני שמישהו יעצור. חטופים, קטע, גם הם התפיידו. האם בכלל מישהו מסוגל לעצור? כשכל החלטה בממשלה מתקבלת פה אחד, הכוונה היא לא לסחף ולצדקת הדרך, אלא שיש מקום רק לפה אחד. האיזונים והבלמים הותרו. אנחנו בחסדי השם וטראמפ. ברצותם נצא, ברצותם נישאר.
3. יום אחד המלחמה כן תיגמר, זה טבען של מלחמות. אולי במצעד גדול, אולי בקול ענות חלושה. אולי זו תהיה סתם ידיעה קטנה: "הכוחות האחרונים יצאו". אולי יהיו עוד טקסים להריסת בניין, אולי זה יהיה כמו בון-טון חדש, כמו שירה בציבור. אנחנו מאבדים כל כך הרבה. כל כך הרבה.
איך יודעים שמכריעים? כמו הבכי, זה מתחיל מבפנים ומתפרץ החוצה? איך יודעים אם הכרענו בלבנון? ובאיראן? גבינו שטח? התיישבנו? שינינו את המשוואה? מזרח תיכון חדש? איך יודעים שהכרענו? מה הסימנים?
אולי יודעים כי פשוט אמרו. כמו ויהי אור, ונהיה. הרי זה ידוע שהכל הכל נברא במילה.
