מעט מאוד שירים ישראליים שימשו בסיס למערכונים מושחזים. בין הספורים שכן, נמצא "מחכים למשיח" של שלום חנוך שהפך אצל "היהודים באים" למפגש דמיוני בין ארנסט יפת, יו"ר מועצת המנהלים של בנק לאומי בשנים שבהן הריצו את מניות הבנקים והבורסה השתוללה עד שנפלה, לבין משיח מהשיר של חנוך, שכולם מעשנים בשרשרת וממלאים את המאפרה שעל עטיפת האלבום עד לבואו. השניים נפגשים על גג בתל-אביב, ודי מהר ברור מי מהם יקפוץ בסוף.
"מחכים למשיח" הוא אחד הטקסטים הכי טובים שחנוך כתב, וכמעט כל שורה בו עדיין רלוונטית. "מחכים למשיח" האלבום – שחוגג כעת יום הולדת 40 עם מופע מושקע שבו הוא יבוצע במלואו, מיקס מחודש בסטרימינג והוצאה חדשה ומוצדקת על גבי תקליט ויניל – היה ונותר האלבום הכי מצליח של חנוך. זהו אלבום שלמרות המחאה החברתית והפוליטית המניעה את שיריו, נמכר אז בטירוף (70 אלף עותקים) והפך את חנוך למלך של פארק הירקון בקיץ 1985.
גם היום הנתון הזה מפתיע, ולא כי "מחכים למשיח" אינו עומד במבחן הזמן, אלא בגלל עוצמת הצעקה של חנוך בו. התאונה למדינה אינה רק בשיר הנושא: היא קיימת גם ב"לא עוצר באדום" (שלא נכתב על אריק שרון ומתאים מאוד לימינו) ובוודאי ב"שוקו", שגיבורו מעריץ יותר מכל את ראש הממשלה (השיר הנבואי הזה לא נולד בעידן נתניהו).
האזנה למהדורה החדשה של "מחכים למשיח" מיטיבה להציג את תפקידי הנגינה הגאוניים שהעמיד כאן משה לוי, המפיק והשותף הנצחי של חנוך. לצד ליין הקלידים המבריק בשיר הנושא, אלו גם נגיעות הזהב שלו ב"זה לא נוח", הדרמטיות העוטפת את "בלי לומר מילה", הריחוף הג'אזי של "קרן שמש מאוחרת" והדחיסות והעשן של "לצאת מהלחץ". ככה זה כשאתה מזמין לאולפן נגני-על כמו חיים רומנו (גיטרות), אלון הלל (תופים), אוהד אינגר (בס) וירוסלב יעקובוביץ' (סקסופון), שנשמעים מדויקים יותר מכל מכונה. פתאום אלבום ששמעת 1,000 פעם, נשמע קצת חדש. היה שווה לחכות.
