הפרצופים הנדהמים של הסלבס (המכונים בטעות "שופטים") ב"זמר במסכה", לאחר שנחשפה זהות המפורסם שהסתתר מתחת לתחפושת, הם כל מה שצריך לדעת על תרומתה של קשת לניוון הלאומי העמוק. הטקס שהגיע לשיאו בגמר אמש, שבו כל אחד מהם פער עיניים, מתח את שרירי הפה, לפת את הראש ופלט מילים של הלם (לפעמים אלה רק הברות), הוא הגחכה מוחלטת של מציאות, שבה מדי יום קורים דברים שבאמת אמורים לעודד תלישת שערות וצווחות אימה.
רק בבוקר, שעות לפני "הגמר שידברו וידברו וידברו עליו" לפי הפרומו המנותק של קשת (הרי לא מתרחש שום דבר אחר בשווייץ של המזרח התיכון), הכריז שר האוצר כי כיבוש כל הרצועה והקמת התנחלויות שם אינם בבחינת פנטזיה קיצונית, לא חוקית ולא מוסרית על חשבון אלפי לוחמים שחושבים בטעות שהם נאבקים על הבית, אלא "תוכנית עבודה ריאלית". לאחר מכן נבחר חשוד באונס לעמוד בראשות ועדת הכספים. ובכל שעה בערך רואה אור דוח חדש, שמתאר את ממדי הרעב, ההרס והקטל בעזה, שהופכים את ישראל למדינה שאפילו הצרעת לא מוכנה לגעת בה.
אבל ביקום של "הזמר במסכה", כלום לא מטלטל, מרעיד ומצמרר כמו רגע ההתגלות של "הסופגנייה", "הפודל" ו"הפרפר". וכולם, מהמגישה ה"נשכנית" של תוכנית האקטואליה דרך כוכב הפופ והבמאי הוותיק ועד הקומיקאי הקורע, נותנים את כל מה שיש להם כדי להפגין את השוק שאוחז בהם ולהמחיש בפני הצופים והצופות כמה הוא מערער אותם. האקסטזה נטולת הפרופורציה במתכוון היא כמו צחוק מוקלט בקומדיות ישנות: אקט מוגזם, שקוף, אותנטי כמו חומוס מקופסה. מטרתו אחת ויחידה: לנטרל את השיפוט העצמאי ולכפות עליו את הפסאודו-התרגשות שמתפוצצת על המסך.
להבדיל טריליון הבדלות, החשיבות העצמית הבלתי נסבלת של "הזמר במסכה" ("הגמר שידברו וידברו וידברו עליו") מעוררת עוד יותר אי-נוחות, משום שהריטואל שהכי מזכיר את הקליימקס הנ"ל מתחיל בביטוי הנורא "הותר לפרסום". ושם, מאחורי ה"מי זה, מי זה" נמצאים צעירים שלא הספיקו לחוות דבר, בעלי משפחות שלא יראו עוד את ילדיהם, אנשים שסיכנו הכל למרות הידיעה שגם אם ייצאו מזה בחיים ואפילו ללא שריטה פיזית, ייתכן שהסיוט שנקרא "מלחמה" ילווה אותם עד הנשימה האחרונה.
על הרקע הזה, לראות אנשים בוגרים, מוכרים, חזקים ובעלי השפעה מתחרפנים בגלל סלב בתחפושת, זה לא פחות גרוטסקי ומקומם מטקס הריסת בתים שנפגעו מטיל איראני. אותו לפחות לא חגגו בפריים טיים כאילו היה הישג תרבותי נדיר, בערוץ שמכנה עצמו "הטלוויזיה של ישראל".
בקטנה
אלוף (מיל') תמיר הימן, פרשן מלחמה בחדשות 12, המליץ לעודד בן עמי "להבין את המורכבות" של המצב בעזה "ולא ללכת נהי אחר פתרון קסם, של 'רק עוד דבר אחר קטן נעשה'". אכן, פופוליזם והכרזות ריקות הן בעיה קשה, אבל ודאי תהיתם מה בכל זאת הימן מציע. ובכן, לדבריו "אנחנו נכנסים לתקופה אחרת, שנדרש בה הרבה יותר סבלנות, ייצוב הקווים ופעולה רציפה שתחליש את חמאס עוד יותר". בין המנחשים נכונה מה לעזאזל המשמעות של "ייצוב הקווים" (איזה קווים, מה זה "ייצוב") ו"פעולה רציפה" (מה היה עד עכשיו?), תוגרל תוכנית אקטואליה שבה "פרשנות" היא קצת יותר מ"גנרל בכיר אומר מילים".
