קשה לי לדבר על אלון בלשון עבר. מוזר וכואב.
אני מכיר אותו מגיל 16 לערך. כבר לפני הצבא עשינו סרטים. אני שיחקתי עם זאב רווח והוא ב"שתי אצבעות מצידון".
ב"אחד משלנו" ממש התחברנו. היינו כל הזמן ביחד. אלון היה שחקן מאוד מיוחד. מצד אחד שחקן טוטאלי ומצד שני גם מאוד אינטואיטיבי. כשהוא קיבל תפקיד, כל כולו היה בתפקיד הזה, וכל הפרטנרים שלו היו נשאבים לתוך ההוריקן הזה. בגלל שהוא לא למד משחק בצורה מסודרת אלא תוך כדי עשייה, כל טייק שלו לא היה דומה למה שקדם לו. כל פעם הוא היה מפתיע אותנו ומחדש.
אלון עבד בהתלהבות, בשקדנות, בחקרנות ובתמימות ילדותית בכל התפקידים שלו. רוב השחקנים קצת נשחקים עם השנים, הופכים להיות טכניים – לא אלון. גם בשנים האחרונות, כל תפקיד שהוא דיבר איתי עליו היה עולם ומלואו, והיה מקסים לראות את זה. הוא שמר כל הזמן על ערנות והיווה בשבילי השראה.
אני חושב שהרומן הכי גדול של אלון היה עם המצלמה. הוא אהב את המצלמה בכל ליבו. אחרי שוט שהוא היה מבסוט ממנו, הוא היה הולך ונותן נשיקה לעדשה. זה היה מקסים.
בשנים האחרונות היינו בעיקר בקשר מרחוק והייתה לי תחושה שהוא מאוד מתגעגע לארץ, לאנשים. אפשר היה לראות את זה מהתגובות בפייסבוק שלו, בהתכתבויות שלנו.
האומץ והאמביציה שהיו לאלון, שגרמו לו להצליח גם בלוס-אנג'לס, היו מרשימים. הוא לא פחד להיכשל. לי בחיים לא עברה בכלל מחשבה לנסות את מזלי בחו"ל, אבל לראות אותו מנסה פעם אחרי פעם להצליח, נכשל ולא נשבר, עד שהצליח שם בגדול, זה היה פשוט מדהים. הגיע לו שאפו על האמביציה החזקה ועל כוחות הנפש שלו.
ראיתי אותו בפעם האחרונה לפני כמה שנים באירוע לציון שלושים שנה לסרט "אחד משלנו", אבל דיברנו מאז כמה פעמים מרחוק. הוא היה חמוד כזה. פתאום צמחה לו כרס והוא השוויץ בה: "תראו איזו כרס יש לי". הוא היה חתיך, הרגיש מאוד נוח בגוף שלו, וזה גם תרם מאוד לקסם ולכריזמה שלו. כזה היה אלון, איש מתוק. אני כבר מתגעגע אליו.
