בסצנה הכי זכורה מ"שתי אצבעות מצידון" (1986), אחד מחמשת הסרטים הישראליים הנצפים בכל הזמנים, יושב אלון אבוטבול, שמשחק שם את הטבח ג'ורג'י, מול הקצינים הממונים עליו ומסביר להם את המלחמה. "זה הולך ככה: הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים. הדרוזים שונאים את הנוצרים... וכולם מה-זה שונאים אותנו, הישראלים". המונולוג הזה אפקטיבי גם היום. לא רק כי הוא מבטא את התפיסה הכל כך ישראלית ש"העולם כולו נגדנו" פינת "וילה בג'ונגל" אלא דווקא כי הוא הושם בפיו של אבוטבול שזורח בסרט כחייל פשוט. תפקיד משנה שגנב את ההצגה והפך אותו לכוכב.
שלוש שנים אחרי, ב"אחד משלנו" (1989), גילם אבוטבול את יותם, מנהיג חבורת חיילים בטירונות של סיירת יוקרתית. הוא לכאורה יפה הבלורית והתואר, אבל בהמשך מתגלה כמי שמייצג את תרבות השקר והטיוח הצה"לית. ב"בופור" (2007) המשיך אבוטבול לעלות בסולם הדרגות וגילם מפקד אוגדה בלבנון. בסצנה גאונית אחת שהגה הבמאי יוסף סידר, כולה רפרור אירוני ל"שתי אצבעות מצידון", אבוטבול הוא המפקד המרוסן שמסביר בפנים חתומות, מובסות, לקצין הצעיר והמורעל אושרי כהן שאי-אפשר לתקוף יותר, שמה שנראה בתחילה כמלחמה הרואית הופך למלחמת וייטנאם ישראלית. נשמע מוכר?
בין אם גילם טבח או גנרל, אבוטבול היטיב לגלם טיפוס שהוא "אחד משלנו" באמת, מין "יותם" כזה: ישראלי יפה ושרמנטי, אבל כזה שנוח להזדהות איתו גם אם הוא לא תמיד אדם טוב; אדם שמסתיר קופות שרצים. וגם את המובן מאליו צריך לומר: אבוטבול היה יפה בצורה יוצאת דופן. עם הלסת הסקסית והזיפים תמיד נראה היה שהוא בעיצומו של רומן סוער. אפשר היה לראות אותו בשיא הסקס-אפיל שלו בקלאסיקות ישראליות כמו "האסונות של נינה", "לילסדה" וגם בסרטים פחות מוכרים אך משובחים כמו "ההיא שחוזרת הביתה".
למעשה, בשנות המדבר של הקולנוע שלנו – שנות ה-80 וה-90 – הוא היה אחד משני הכוכבים הגברים היחידים בסביבה (לצד איבגי). מנהיג טבעי, אדם שהעין נמשכת אליו תמיד. והוא לא נתקע במיינסטרים אלא היה לא פעם החלוץ שלפני המחנה. למשל, כשכיכב בסרט האלטרנטיבי הסטלני "הכוכב הכחול" (1995), שאותו גם הפיק – מעין תשובה ראשונית ומהוססת של התעשייה המקומית לקולנוע העצמאי האמריקאי של טרנטינו ושות'. הוא גם היה אחד הראשונים שקפצו ראש לעשייה טלוויזיונית רצינית בסדרה המופתית "שבתות וחגים", שהיוותה ספתח לתור הזהב הטלוויזיוני בישראל של תחילת שנות ה-2000.
היו לו חלומות גדולים, חו"לניקים: אבוטבול כיוון לקריירה מפוארת בהוליווד ושאף להשיג עוד ועוד תפקידים אצל הבמאים האגדיים – מספילברג דרך רידלי סקוט ועד נולאן – בדרך להפיכתו לאנטוניו בנדרס או לז'אן רנו הישראלי. ההגינות מחייבת לומר שהחלום הזה לא באמת התגשם: על אף שעבד עם הגדולים ביותר בהוליווד, אבוטבול נתקל שם בתקרת זכוכית של דמויות משנה ונבלים מזרח-תיכונים. גם זה חלק מהסיפור של אבוטבול: בדרכו הקשה והסיזיפית בלוס-אנג'לס חצב דרך לסיפורי הצלחה גדולים יותר בהמשך, כמו של גל גדות ומארק איווניר.
אבל אבוטבול היה מציאותי, ובניגוד לדימויו כסטאר, גם איש עניו. הוא המשיך לעבוד בלי סוף בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, מלוהק לעוד סדרה ולעוד סרט, כאן או בחו"ל (אתמול פורסם שהיום הוא היה אמור להתחיל בצילומי סדרה חדשה של yes). פגשתי אותו לפני כעשור לראיון משותף עם שחקני "אחד משלנו". הוא הגיע באיחור, עם הילה של סטאר, וחילק בלי סוף טיפים על החיים בניכר. בעוד השחקנים האחרים היו נסערים משרת התרבות החדשה, מירי רגב – דווקא הוא, שמעולם לא חשש מפוליטיקה, ובעבר התמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה, היה רגוע ומפויס. "אתם יודעים מה אני אוהב באמריקה?" שאל כשהדיון הפוליטי התלהט. "שם עובדים. רק עובדים. ימין או שמאל – לא אכפת להם. אתה עובד".
עם יותר מ-100 תפקידים בקולנוע ובטלוויזיה אפשר בהחלט לומר: אבוטבול היה סטאר, אבל גם נהנה מדי מעבודתו כשחקן מכדי לתת לזה לעלות לו לראש. הוא פשוט היה שם, בכל מקום בתעשייה, ונתן עבודה ותפקידים בלתי נשכחים. אז תודה ולהתראות, אלון. נתגעגע
