שלושה שבועות לפני שהגיע לישראל, הסתגר ד"ר שאדי מרטיני, פעיל פוליטי סורי-אמריקאי שניהל בית חולים בחלב בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, עם הנשיא אחמד שארע בארמון המוהאג'ירון (המהגרים – ס"פ), עד לא מזמן ארמונו של בשאר אסד. "לא אמרתי במילים מפורשות שאני ממשיך לישראל, אבל בפגישה, שנמשכה יותר משעתיים, הנושא הישראלי היה כל הזמן על השולחן", מספר מרטיני בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות".
"הזמינו אותי לארמון הנשיאות ב-22:00", מגולל מרטיני את הנסיבות שבהן מצא את עצמו יושב מול הנשיא. "ידעתי שאלה השעות שבהן עובדים בסוריה. פגשתי את הנשיא ואת אחיו, מאהר שארע, המשמש כמנכ"ל הארמון. אבא שלי התנגד שאגיע לסוריה, אבל התעקשתי לעשות את זה, ואני לא מתחרט. לפני שיצאתי הנשיא אמר לי 'יש לנו הזדמנות כזו פעם ב-100 שנה, להתחיל לדבר שלום'. וישראל צריכה לזכור שחלון ההזדמנויות לא יישאר פתוח לנצח".
מרטיני מביט לעבר הטיילת וחוף הים שנשקפים מהחלון בחדר המבודד שבו אנחנו יושבים במלון דן תל-אביב ומנסה להסביר את המורכבות שבקשרים עם ישראל. מצד אחד, חשוב לו להדגיש את תפיסת השלום של הנשיא הסורי החדש, אחמד שארע, יליד סעודיה שעבר להתגורר בגיל צעיר ברמת הגולן וכך קיבל את כינויו "אל-ג'ולאני", ולספר ש"יש לו רעיונות גדולים שעוד לא נחשפו". מצד שני, הוא לא יכול להתעלם מהחשדנות כלפי המנהיג שמצטייר כ"מחבל בחליפה". "אני לא כל כך מודאג מהדימוי הזה", אומר מרטיני. "הוא חייב לנקוט עכשיו בסגנון נחרץ בגלל הבעיות הפנימיות בסוריה, והעיניים שלו חייבות להיות כל הזמן על איראן אחרי שסילק אותה מהמדינה. והכי מדאיגה האפשרות שינסו להתנקש בחייו. הוא חייב להיזהר".
שוחחנו שוב בתחילת השבוע, אחרי פגישת השר רון דרמר עם שר החוץ הסורי אחמד אל-שיבאני בפריז בחסות שליח ארה"ב לדמשק תומאס ברק, המכהן גם כשגריר ארצו בטורקיה (צירוף מקרים לא מקרי: בין היתר, טורקיה משמשת כתחנת ביניים להעברת סיוע לאזרחי סוריה – ס"פ). "העיקר שמדברים", אומר מרטיני על הפגישה שהצדדים מקפידים לא להדליף מילה ממה שהתרחש בה, "ואני בכוונה לא נוקט בלשון עבר. זו הייתה פגישה חשובה בעיקר משום שהתקיימה בדרג כל כך גבוה. דרמר הוא איש סודו של נתניהו ויש לו קשרים חזקים בוושינגטון. זו בהחלט בחירה נכונה. גם בצד הסורי עשו בחירה טובה. שיבאני הוא מקורבו של הנשיא א-שארע, אדם נבון מאוד, מתמצא ובקיא".
כשאני מעלה את נושא הנורמליזציה, מרטיני מתנסח בזהירות. "נאמר זאת כך: נורמליזציה – לא עכשיו, אבל הכל אפשרי. תלוי עד כמה הצד הסורי ירגיש נוח להתקדם, ותלוי אם ישראל תניח לנושא הדרוזי בסוריה. הסורים לא רוצים נוכחות צבאית ישראלית בשטחם. זה לא יקרה בעתיד הקרוב, ונדמה לי שגם אצלכם מבינים את זה".
גם בסוגיית רמת הגולן מרטיני מודה שמדובר בנושא מורכב. "סוריה תמשיך לדרוש את החזרת הגולן, למרות שנתניהו התחייב שזה לא יקרה. יכול להיות שיימצא הסדר ביניים. אני מאמין שידונו בכך עוד לפני או במקביל לשיחות הנורמליזציה".
אני מספרת למרטיני על סרטון שהוקרן בערוצי הטלוויזיה הערביים: הנשיא שארע נוהג בעצמו במכונית שלא ברור אם היא משוריינת, נכנס לשוק חאמדיה הססגוני בדמשק ומתיישב במסעדת פועלים לצד אדם לא מוכר. כשהמלצר מגיע לשולחן עם ערימת צלוחיות של סלט ירקות, חומוס, חצילים ופיתות, הוא מזהה את האורח שחיוך גדול מבליח על פניו, ואז רץ למטבח וחוזר עם עשרות אזרחים סקרנים שבאו לראות מקרוב את כבוד הנשיא. מטעמי ביטחון, שארע נשאר במסעדה כמה דקות, שבמהלכן לחץ את ידי האזרחים, ואז נבלע בסמטאות השוק. רק אז נחשפת חגורת אנשי הביטחון של הנשיא, שנכנס למכונית בזריזות. בסרטון נראה אחד מעוזריו מתעקש לשלם את החשבון במסעדה.
שארע, מעיד מרטיני, הוא אדם חכם מאוד, רב-פנים. "אני לא שוכח את עברו באל-קאעידה", הוא מבהיר. "אשתו לטיפה, שנחשפה רק לאחרונה, סיפרה איך במשך שנים נאלצו להסתתר ברפתות, במחסנים, באוהלים, ברכסי הרים ובכל מקום שבו יכלו להעביר את הלילה עם ילדיהם הקטנים. אבל אני מאמין שהוא עבר שינוי דרמטי. הוא רוצה להגיע להסדר שלום עם ישראל". כשאני מעירה שישראל לא מתכוונת להחזיר לסוריה את רמת הגולן, מרטיני עונה ש"זה לא על הפרק לפי שעה", כשהוא מדגיש את החלק האחרון. "אנחנו עובדים עכשיו על בניית קשרים ביטחוניים, כלכליים. עם הרבה רצון טוב ונחישות של שני הצדדים, אפשר יהיה לממש את החלום", אומר מרטיני. "אני מציע להקשיב לנאומים של הנשיא הסורי. הם קצרים ותכליתיים, ואפשר ללמוד מהם שהוא לא מחפש מלחמות, אלא מבקש למקד את המאבק במלחמה נגד העוני, בפיתוח, בקשרים עם המדינות השכנות – ביניהן, אולי אפילו בראשן, ישראל".
+++++++
מרטיני הוא בן למשפחה עשירה ומבוססת – הורים, שלושה בנים ובת, כמעט כולם רופאים – בחלב, העיר המאוכלסת ביותר בסוריה עם יותר משני מיליון תושבים. "החיים היו טובים מאוד עד העימותים בין האזרחים לבין נציגי השלטון בדרעא בסוף 2011", הוא נזכר. "חיילים וקצינים נשלחו בהוראת הנשיא בשאר אסד לעצור, לענות, להרוג ולהשליך את הגוויות ברחוב כדי להפחיד את התושבים. זה היה מזעזע. סוריה כולה נעמדה על הרגליים, אבל אסד, במקום להרגיע את האזרחים כמו שהמליצו לו קציני צבא בכירים, המשיך במעשי הזוועה. זה היה הסימן שהאביב הערבי שהחל בתוניס ובמצרים הגיע גם לסוריה".
מרטיני ניהל בית חולים בחלב שבו הוענק טיפול רפואי לפצועים בסודי סודות. "כל יום הגיע נציג בכיר של הצבא לבדוק אם אנחנו מטפלים במפגינים בניגוד להוראות השלטון, ודרש שנודיע לו אם יגיעו כאלה", הוא מספר. "אמרנו שאנחנו מכבדים את השלטון ואת החוק ונתנו לו לבדוק את חדרי הטיפולים. הוא לא ידע שפצועי ההפגנות מטופלים בחדרים נסתרים".
ב-2012 החליט לברוח מסוריה "כי היה ברור שהשלטון עומד לעצור אותי. הצטברו יותר מדי הוכחות שאני מעורב בטיפול בפצועים. אחרי שסיפרו לי שפליטים סורים מתקבלים בקלות בבולגריה, הגעתי לבירה סופיה והתמקמתי". שם פגש את אשתו, התחתן והפך לאב לשניים, כיום בני 15 ו-11. מבולגריה עברה המשפחה למישיגן, ארה"ב. "הילדים הולכים לבתי ספר ציבוריים, אשתי מצאה את מקומה, ואני המשכתי לעסוק במצבם של אזרחי סוריה. היו אז חמישה מיליון פליטים שהצליחו לצאת מהמדינה, ועוד שישה מיליון שאיבדו את בתיהם ואת רכושם בתוך סוריה". כולם, לדבריו, סובלים עד היום מפוסט-טראומה קשה.
אחרי שהקים ארגון סיוע לאזרחי סוריה, פגש מרטיני את גל לוסקי שאותה הוא מגדיר כ"נהדרת", "המייסדת והמנכ"לית של ארגון סיוע לאוכלוסייה במצבי אסון במדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. היא הציעה לי להעביר סיוע לתושבי דרום סוריה דרך ישראל, וככה התחיל הרומן שלי איתכם", הוא מחייך. מאז ביקר בישראל כבר תשע פעמים, נפגש עם אנשי קשר שהכיר לו ניר בומס, חוקר ופרשן לענייני ערבים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב, ודאג להעברת מזון וציוד רפואי לאזרחים הסורים.
"כבר שנה אנחנו מעבירים מזון, תרופות וכל סיוע נדרש במשאיות לצפון ולדרום הרצועה", הוא מספר בשיחתנו השבוע. "עד היום העברנו יותר מ-500 משאיות, ועכשיו הקצב שלנו עומד על חמש עד עשר משאיות ביום. אנחנו ארגון ללא מטרת רווח, יש לנו 15 עובדים שהמשכורת שלהם מגיעה מתרומות ועוד 50-100 מתנדבים מתוך הרצועה, ויש איתנו גם מנהלים אמריקאים. יש לי קשר הדוק עם האנשים שלנו ברצועה, יחסים טובים מאוד. יש לנו אמון מלא בהם".
וסיוע לסוריה? אני שואלת. "כמובן", משיב מרטיני. "אנחנו שולחים סיוע בידיעת השלטונות ובברכתם, דרך טורקיה. זה מובן מאליו. גם אם אני לא חי בסוריה כרגע, זו הייתה ותמיד תהיה המדינה שלי".
בתחילת החודש התקיים באולם ירושלים בכנסת המושב הראשון של "הקואליציה לביטחון אזורי", בהובלת חברי הכנסת גלעד קריב, אלון שוסטר ורם בן ברק. שני אורחי הכבוד באירוע היו מרטיני והעיתונאי הסעודי עבד אלעזיז חמיס. האולם היה מלא מפה לפה, אבל חברי הכנסת של הליכוד, שככל הנראה לא הוזמנו, לא נכחו בו, וגם לא חברי הכנסת הערבים. מרטיני מצר על כך: "אני חושב שדווקא צריך לשתף, ליצור דיאלוג, לנהל מגעים גם עם חברי הליכוד ולהסביר להם את תמונת המצב המורכבת בסוריה. להשמיע את הדברים שאומר הנשיא שארע. הופתעתי שלא היו חברי כנסת ערבים במפגש הזה. אני לא יודע אם הזמינו אותם".
++++++++
במהלך השיחה מרטיני חוזר ומדגיש שעזב את מולדתו בלית ברירה. "זה היה קשה מאוד", הוא אומר. "אבל לא הייתה לי אופציה אחרת. אחד מעובדי הקבלה בבית החולים שלנו נלקח בכוח בידי כוחות הביטחון הסורים. הוא בכלל לא היה פעיל פוליטי, אבל לרוע מזלו הם חיפשו מישהו עם שם דומה ולקחו אותו. כשהוא חזר הוא סיפר דברים מבעיתים. הכניסו אותו לחדר חשוך, הפשיטו אותו, הצליפו בגופו העירום, הכניסו אותו לבריכת מי קרח ואז תלו אותו הפוך ונתנו לו מכות חשמל. אחרי שהצלחנו לחלץ אותו החלטתי לברוח. היה לי מזל גדול, כי יומיים אחר כך כוחות הביטחון באו לחפש אותי".
על אף שסורים רבים הצליחו להימלט מהמדינה, מרטיני מבהיר שזו רק תחילת הדרך. "אני מזהה אצלם תקוות גדולות שברגע שהם מגיעים למקום בטוח באירופה, בנסיכויות, באוסטרליה או במישיגן, שם נמצא הריכוז הגדול ביותר של פליטים סורים, הם בטוחים שכל הבעיות נפתרו ומעכשיו החיים שלהם יהיו קלים. אני דואג להציג בפניהם את הצד השני – הם צריכים למצוא בית, לחפש עבודה, להיקלט בחברה חדשה, ללמוד את השפה, להכניס את הילדים לבתי ספר חדשים. מי שלא יפעל יישאר מאחור. בארה"ב נזהרים לא לקבל כמות גדולה של פליטים. האמריקאי הממוצע חושד שכל פליט ערבי הוא טרוריסט סמוי".
כשאני שואלת אם היה רגע שבו פחד להיות בישראל, מרטיני מספר ש"בפעם הראשונה פחדתי מאוד. אתה נמצא במקום זר, חדש. אבל בסוריה מציירים את ישראל באופן שאתם לא מכירים. מתארים אתכם ככוח חזק, אנושי, שיודע להתמודד עם אתגרים. כשהגעתי לתל-אביב בפעם הראשונה, הופתעתי לגלות עד כמה היא דומה לביירות. אהבתי מאוד את העיר העתיקה של יפו, שמזכירה לי את חלב. במזרח ירושלים הייתי מתוח מאוד. ביקשתי שלא יגלו מי אני ומאיפה הגעתי".
בביקוריו בארץ מרטיני הספיק להתוודע לאופי הישראלי. "לכל אחד יש דעה מוצקה, לטוב ולרע", הוא מאבחן, "ואני יודע להקשיב". מי שהשאיר עליו רושם מיוחד הוא הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, "ששוחח איתי על אפשרויות להתקרב לאזרחי סוריה ולנסות לסייע להם. התרשמתי מאוד גם מהנשיא הרצוג, שלא דיבר רק על הסיכויים להגיע להסדר עם סוריה אלא התעניין בדמותו של הנשיא שארע. פגשתי גם את ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, שזיהה דברים שאחרים לא ראו והדגיש את חשיבות פתיחת השערים לסוריה".
בשבועות האחרונים, מטבע הדברים, מרטיני מוטרד מהעימותים הקשים בין כוחות שארע לבין הדרוזים והכורדים במחוז סווידא. בסרטון שהופץ ברשתות החברתיות נראה איש דת דרוזי יושב על כיסא כששלושה חיילים סורים מגלחים את זקנו ושפמו כאות השפלה. "ראיתי את הסרטון, וזה מעשה בלתי נסלח", הוא אומר. "אני כמובן עוקב אחרי מה שקורה, והעימותים עדיין לא הסתיימו. למרבה הצער אין אמון בין הצדדים וזה מוביל לעימותים והרג. ממה שאני רואה ושומע, ישראל מאיימת עכשיו על המשטר הסורי ומדגישה את המחויבות שלה לדרוזים. מהזווית שלכם זה נשמע הוגן, אבל מהזווית של השלטון הסורי זאת התערבות בעניינים הפנימיים של המדינה". •
"אני לא שוכח את העבר של אל-ג'ולאני באל-קאעידה, אבל אני מאמין שהוא עבר שינוי דרמטי. אנחנו עובדים עכשיו על בניית קשרים. עם הרבה רצון טוב ונחישות של שני הצדדים אפשר יהיה לממש את החלום"
"לעזוב את סוריה היה קשה מאוד, אבל לא הייתה לי ברירה. אחד העובדים שלנו נלקח בכוח בידי כוחות הביטחון הסורים. כשהוא חזר הוא סיפר דברים מבעיתים. אחרי שהצלחנו לחלץ אותו החלטתי לברוח"
